מהרי"א הלוי חלק א קמ

וכאשר שהה בהאמבטי זמן מה והמים התחילו להצטנן מעט קם ממקומו והלך להיורה לשאוב לו כלי אחת חמין לשפכם לאמבטי שלו. והי' שם נער אחד בן י"ב שנה ודמה כי הזקן הנ"ל בצאתו מן האמבטי לא ישוב עוד וחשב כי כבר הלך ללבוש את בגדיו וע"כ נכנס הוא בהאמבטי טרם שב הזקן הנ"ל כי כן דרך הנערים לפעמים כשאחד מסתלק מאמבטי שלו ללבוש בגדיו הם נכנסין לרחוץ בו. ולאשר הי' אז קיטור עצום בבית המרחץ מן הזיעה עד אשר היה חשך אפלה לא ראו איש את אחיו ולכן כאשר שב הזקן עם הכלי מים חמין ששאב מן היורה לא ראה את הנער אשר ישב שמה וגם הנער לא ראהו גם הנער הי' חלוש הראות מאד ושפך עליו הזקן את החמין לפי תומו והנער נכוה כל גופו ר"ל ויביאהו אל ביתו ולא האריך ימים על משכבו ומת ועתה הזקן הלז בוכה ומבכה על אשר הכה נפש מישראל ונפשו בשאלתו אי צריך כפרה או לא. הנה אם היינו דנין אם חייב בכגון זה גלות הדבר פשוט דפטור וכדאמרינן בש"ס ב"ק דף ל"ב ע"ב לפי שאין זה דומה ליער דזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס ומש"ה הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות פטור מגלות לד"ה כדאמרינן בש"ס שם דברישא דנכנס שלא ברשות פטור לד"ה מגלות וא"כ בנ"ד שנכנס הנער בהאמבטי שלא ברשות פטור מגלות. אבל אין מזה ראי' לענין כפרה דהרי חזינן דאף בנכנס שלא ברשות חייב עכ"פ בד' דברים, א"כ ע"כ דחשבינן לי' קרוב למזיד. דהא דמחייבינן באדם המזיק אף בשוגג או באונס היינו בנזק דוקא כמבואר בב"ק דף כ"ו ומדחזינן דהנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת חייב בארבעה דברים מוכח דזה מיקרי מזיד או קרוב למזיד א"כ הדבר פשוט דצריך כפרה והא דפטור מגלות לא משום דזה מיקרי אונס דא"כ גם מד' דברים הו"ל למפטרי' וכמ"ש רק דמש"ה פטור מגלות מטעם גזה"כ לפי שאין זה דומה ליער שנכנס ברשות דאז דוקא חייב גלות. וכ"כ רש"י ותוס' בדף ל"ב ע"ב שם ד"ה מאן. ויש מקום לומר דנ"ד במחלוקת שנוי דהנה רש"י בב"ק דף ל"ג ד"ה מאן פירש דהא דחייב בד' דברים בנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות מיירי דוקא בחזי' דעייל. א"כ מוכח מזה דאף דדרך הרבה בני אדם ליכנס לחנות בשביל מו"מ אפ"ה אם לא ראהו בעל החנות פטור מד' דברים. ולפ"ז גם בנ"ד אף דדרך הנערים ליכנס בהאמבטי מיד כשאחד מסתלק ללבוש בגדיו אפ"ה כיון שהזקן לא ראהו א"צ כפרה דהוי כאונס מדפטרינן לי' מד' דברים לשיטת רש"י היכא שלא ראהו מעולם. משא"כ לשיטת הריב"א שהביא הטור סי' תכ"א דאף בלא ראהו מעולם חייב בד' דברים דכיון שדרך בני אדם ליכנס לביתו מחמת אומנותו יש ליזהר יותר ע"ש א"כ מדחייבינן לי' בד' דברים ע"כ דהוי עכ"פ קרוב למזיד וא"כ גם בנ"ד אף שלא ראהו הזקן מעולם כיון דדרך הנערים בכך ליכנס שם יש לו ליזהר והוי קרוב למזיד וצריך כפרה. ואין זה דומה למ"ש התוס' בב"ק שם ד"ה חייב בשם ריב"א דאפילו בראהו מתחלה פטור מגלות אם נכנס שלא ברשות. דבגלות טעמא אחרינא איכא וכמ"ש לפי שאינו דומה ליער. גם אין להוכיח מדברי הירושלמי שהביאו התוס' שם כדעת רש"י דבלא ראהו פטור מד' דברים דהירושלמי מוקי הא דר' חייא דפטור מד' דברים בלא ראהו דהירושלמי לא מיירי בחנות רק בחצר כמבואר שם והריב"א לא מחייב בלא ראהו רק בחנות משום דדרך ב"א ליכנס שם בשביל אומנותו הי' לו ליזהר. ונ"ד דמי לחנות כיון דדרך הנערים ליכנס שם הי' לו ליזהר והוי קרוב למזיד וחייב בד' דברים לשיטת הריב"א וה"ה דצריך כפרה

וראיתי למעכ"ת שעורר בזה מהא דאמרינן בר"פ המניח המניח את הכד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ופריך הש"ס אמאי פטור איבעי לי' לעיוני ומיזל ומשני שמואל באפלה שנו. והקשה מעכ"ת מהא דאמרינן ה בש"ס מכות דף ח' הזורק את האבן לרה"ר והרג ה"ז גולה ופריך הש"ס מזיד הוא ומשני בסותר את כותלו איבעי לי' לעיוני בסותר את כותלו בלילה בלילה נמי איבעי לי' לעיוני וכו' ע"ש והרי חיוב גלות קיל מנזקין דאם היתה אבן בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה לענין נזקין חייב ולענין גלות פטור וא"כ כיון דקאמר הש"ס דבאפילה פטור לענין נזקין ולא אמרינן איבעי לי' לעיוני א"כ כ"ש דפטור מגלות וא"כ מה פריך הש"ס בלילה נמי איבעי לי' לעיוני ומעכ"ת האריך בזה בדברים נכונים מאד. ולדידי לא קשיא מידי דודאי היכא דהוא אנוס קול גלות מנזקין דאנוס פטור מגלות וחייב בנזק דאדם מועד לעולם ומש"ה באבן שלא הכיר בה חייב בנזקין ופטור מגלות. משא"כ לענין איבעי לי' לעיוני דפריך הש"ס במכות מזיד הוא והיינו כיון דברה"ר שכיחי אינשי הזורק אבן לרה"ר הוי מזיד שפיר קאמר הש"ס דאף בסותר אח כותלו בלילה איבעי לי' לעיוני דאף דא"א לו לעיין באפלה מ"מ משום זה דא"א לו לראות אין לו להרוג אנשים במזיד ולא היה לו לסתור את הכותל לרה"ר כי אם לרשותו דהי' לו לחוש לספק נפשות וכיון דחשיב כמזיד אין לו כפרה בגלות. משא"כ בהמניח את הכד מתרץ הש"ס באפלה שנו דאינו יכול לראות ומשום ספק שמא הניח אחד את כדו אין לו לכל אדם למנוע את עצמו מלילך ברה"ר דיש רשות לכל אדם להלך רק דביום דיכול לעיין ולילך יש לו להלך ולעיין שלא יזיק את חברו משא"כ בלילה ובאפילה דאינו יכול לעיין מהלך כדרכו ואינו חושש. ואין זה דומה כלל לזורק אבנים לרה"ר דאיבעי לי' לעיוני ואם אינו יכול לעיין כגון באפילה לא הי' לו לזרוק את האבנים לרה"ר כיון דזה נחשב כהורג במזיד ומספק לא הי' לו לזרוק וזה ברור מאד. ובזה יש מקום ליישב דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שהביא בפ"ו מרוצח כל האי סוגיא דמכות דהיכא דאיבעי לי' לעיוני פטור מגלות. ותמה הלח"מ פ"א מחובל ומזיק מאחר דהרמב"ם פוסק כלישנא בתרא בהמניח דף ל"ב כמאן דמתני הא דריב"ח ארישא ולדידי' אם נכנס ברשות חייב גלות אף דהוי קרוב למזיד ולא צריכנין כלל לאוקמי באשפה אלא דאף דאיבעי לי' לעיוני והוי קרוב למזיד אפ"ה חייב כמו בנכנס ברשות דהוי ג"כ קרוב למזיד וחייב גלות ללישנא בתרא וכמבואר להדיא בגמ' בב"ק שם וכ"כ התוס' בב"ק שם ד"ה מתיבי דסוגיא דמכות אזלא לל"ק דריב"ח ומאחר שהרמב"ם פוסק כל"ב דריב"ח לא הי' לו להביא תירוץ הש"ס במכות שם

ולפמ"ש יש לומר אחר שנדקדק בלשון הגמ' דבב"ק פריך הש"ס אמאי חייב גלות הזורק את האבן לרה"ר איבעי לי' לעיוני והוי שוגג קרוב למזיד. ובמכות דף ח' פריך הש"ס מזיד הוא ואמאי קרו לי' בב"ק שוגג קרוב למזיד ובמכות קרי לה מזיד. ולפמ"ש הדברים נכונים דבהא פליגי הני סוגיות דודאי אי אמרינן דהוי שוגג קרוב למזיד ולא מזיד גמור א"כ מהראוי הי' לומר אליבא דשמואל דבאפלה א"א לו לעיין ולא הי' לו לחוש מספק שמא איכא אינשי ברה"ר מאחר דאינו שכיח כל כך לפי הך סברא דלא הוי רק שוגג קרוב למזיד וא"כ הא דפריך הש"ס בב"ק בלילה נמי איבעי לי' לעיוני לא אתיא אליבא דשמואל. ומאחר שהרמב"ם פוסק כשמואל כמ"ש הכ"מ בפי"ג מנזקי ממון דבאפילה לא הי' לו לעיין א"כ ע"כ צריכנין לומר דהא דפריך בלילה נמי איבעי לי' לעיוני היינו משום דהוי מזיד גמור ומש"ה אף דבאפלה א"א לו לעיין מ"מ לא הי' לו להרוג אנשים במזיד וכמ"ש וא"כ מוכח מדברי שמואל דקיי"ל כוותי' כסוגי' דמכות דהך סברא דאיבעי לי' לעיוני הוי מזיד גמור ולא שוגג קרוב למזיד וא"כ יפה פסק הרמב"ם דפטור מגלות בזורק אבן לרה"ר אף דפסק כל"ב דריב"ח דבנכנס ברשות חייב גלות משום דנכנס ברשות הוי כמו שוגג קרוב למזיד כדאמרינן בב"ק שם להדיא משא"כ בזורק אבן לרה"ר דאיבעי לי' לעיוני דזה הוי מזיד גמור וכסוגיא דמכות וכמו שהוכחתי ודוק היטב ומעתה