מהרי"א הלוי חלק א קלט

בזה. ולהשיב שנית דעתי העני' בזה ע"פ דתה"ק כפי אשר אשר יורני מן השמים. וד' הטוב יהי' עמדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אמן

בדבר הבית של שני שותפים שיש לו פארהויז על כל אורך הבית להכניס העגלות דרך השער של צד הפרונד ולהמשיכם החוצה דרך השער שכנגדו שמאחורי הפראנד והחדרים של הבית הם כולם בצד אחד לאורך הפעדירהויז ואין להם פתחים רק להפעדירהויז ואחד היה יושב בשכירות בדירה של צד הפרונד. והשני הי' יושב בדירה אשר מאחורי הבית במשכנתא בנכייתא. וקדם האיש של דירת הפראנד וקנה משותף האחד מחצית הבית ואח"כ מהשותף השני חצי השני עד שקנה כל הבית. ואחר זמן רב בא השני היושב מאחורי הבית במשכנתא וטוען כי הוא רוצה לקנות חלק אחורי הבית מכח דינא דב"מ ומה שלא טען עד עכשיו הוא מפני שלא ידע כי קונה הלוקח מהשותף השני והלוקח מכחישו ואומר כי הוא ידע מכל הקנין גם משותף הראשון גם משותף השני מתחילתו ועד סופו

והנה בראשונה נחקור אף אם הי' בנ"ד דין מצרנות אם יש לבטלו מחמת ששהה זמן רב ולא תבעו לדין. ובש"ע סי' קע"ה סעיף ל"ה מבואר דאם שהה המצרן שיעור שילך ויביא מעות ויתבענו לדין ולא תבעו איבד זכותו ודוקא משעה שנתגלה המכר לבני העיר וכו' אבל אם לקחה בצינעא לא איבד זכותו עד שיתפרסם המכר ושהה אח"כ מלתבעו לדין ע"ש. והנה זה פשוט דמ"ש המחבר דבעינן שיתגלה המכר לבני העיר הוא לאו דוקא דמה לנו בידיעת בני העיר רק העיקר תלוי בידיעת המצרן דאם ידע ולא תבעו לדין מיד איבד זכותו. וכן מבואר בדברי הרא"ש הביאו הטור בסימן קע"ה דכיון שלא גלה המצרן להלוקח מיד כשידע בקני' שהוא חפץ שיניח לו השדה יש לנו לומר שלא ישרה בעיניו וכו' וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' תק"א כל הריב תלוי אם בא לב"ד בן המצר מיד שידע או שנתפרסמה המכירה. הרי להדיא דבחד מהנך תרתי או שידע המצרן או שנתפרסמה המכירה לבני העיר איבד המצרן זכותו. ורק כוונת המחבר להודיענו דגם בנתפרסמ' המכירה לבני העיר תו לא מצי המצרן לטעון שהוא לא ידע מהמכירה דמסתמא כיון שנתפרסמ' המכירה גם המצרן ידע ושתיק ואיבד זכותו ומכ"ש אם המצרן בעצמו ידע מהמכירה פשיטא דאיבד זכותו אף שלא נתפרסם לבני העיר. וכ"כ הה"מ פי"ד משכנים בשם רבינו האיי ותשו' הרי"ף שהעיקר תלוי בידיעת המצרן. ומעתה בנ"ד שיש הכחשה בין הלוקח והמצרן שהלוקח טוען בברי שהמצרן ידע מקנייתו והמצרן מכחישו א"כ דין זה דומה ממש למה שמבואר בסעיף מ"ד דאם טוען הלוקח מפני המס מכרה לי ובעל המצר מכחישו על המצרן להביא ראי' ואם לא הביא ראיה ישבע הלוקח היסת וא"כ לכל היותר אין על הלוקח רק שבועת היסת שהמצרן ידע מהקנין והמצרן יקבל בחרם שאינו משביעו בחנם. ועי' בתשו' מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' ס"ח. כל זה אם הי' כאן דין מצרנות. אבל באמת לא ידעתי למה נתחבטו הבוררים בזה כי הדבר פשוט מכמה טעמים כי אין כאן דין מצרנות כלל. דהרי ר' פייבוש היושב מאחורי הבית אינו מערער רק על הקנין מהחצי השני שלא ידע ממכירתו אבל מהקנין הראשון שקנה ר' מאיר שמעון שקנה מקודם מר' גרשון על זה אינו מערער ומודה שידע ממכירה זו ושתק א"כ החצי שקנה ר' מאיר שמעון מקודם הוא שלו לגמרי בלי מערער. א"כ אם אנו דנין על הקנין השני שקנה בפעם השנית מר' נתן כבר יש לר' מאיר שמעון דין שותף כיון שכבר קנה מחצית הראשון כדין. א"כ לא מיבעיא שר' פייבוש אינו יכול לסלקו מטעם מצרן דהרי שותף עדיף מן מצרן ואפילו אם קנה המצרן השותף מסלקו כמבואר סי' קע"ה ס"ה. אלא אף שר' פייבוש יושב שם במשכנתא לא ידעתי מי הגיד להם להדיינים הבוררים דהיושב במשכנתא עדיף מן שותף. ולפענ"ד נראה איפכא דשותף עדיף מהמלוה וראי' גדולה לזה דהרי דעת המחבר בסעיף נ"ז דהממושכן אינו יכול לסלק את המצרן ואפילו אם מכרה לאחר שאינו בן המצר אין המלוה יכול לסלקו ושותף לכ"ע יכול לסלק את המצרן ואין שום חולק בזה כמ"ש הסמ"ע סק"ו הרי מבואר להדיא דשותף עדיף מן משכנתא. וגם הסברא נותנת כך דכל עיקר טעמו של הרמ"א בסעיף נ"ז דהמלוה עדיף ממצרן הוא משום דהממושכן יש לו זכות בגוף השדה מה שא"כ המצרן דאינו שוכן אלא מן הצד עי' בסמ"ע ס"ק ק"ח. וא"כ מטעם זה בעצמו עדיף השותף מן המלוה דהמלוה אין לו בגוף השדה כלום רק קנין פירות וגם יכול הלוה לסלקו. משא"כ השותף שיש לו קנין הגוף בכל השדה כמ"ש הר"ן ריש פ"ה דנדרים ואין השותף האחר יכול לסלקו א"כ פשיטא דשותף עדיף מן משכנתא ואפילו אם הי' הדבר ספק איזהו מהן עדיף מ"מ אין יכולין לסלק את השותף. לא מיבעיא לפי מה דקיי"ל כדעת הרמב"ם והרא"ש דבכל ספק יד המצרן על התחתונה ומספק מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח. אלא אף לדעת הרמ"ה שהביא הטור סי' קע"ה דפליג עלייהו וס"ל דמספק המצרן קודם. מ"מ בנ"ד דבאמת הלוקח טוען בברור שידע ר' פייבוש גם ממכירת חצי השני ואיבד זכות מצרנותו רק דהמצרן מכחישו. וכתבתי לעיל דהי' לו להלוקח לישבע היסת כדבריו שידע המצרן. וא"כ בכה"ג בספיקא כי האי מלתא אפי' שבועה אין על הלוקח דבכל ספק שבועה אזלינן לקולא כנודע. ובאמת כי לפענ"ד נראה דשותף עדיף מן היושב במשכנתא. דהרי אפי' לענין מצרן או לגבי איש אחר אין הממשכן יכול לסלק לדעת הרבה פוסקים והמחבר מכללן. וניהו דקיי"ל כרמ"א בסעיף נ"ז דממשכן עדיף מן מצרן אבל לא שיהי' עדיף מן שותף וכמו שהוכחתי לעיל ועיין בשו"ת ב"ח סי' ס"ט

גם מ"ש הדיינים דכיון דר' פייבוש אינו רוצה ליקח רק הבעקשטיב לבד ולא כל הבית א"כ לית בי' משום דינא דב"מ כמבואר בסעי' י"ג דאין המצרן יכול לסלקו מן חצי השדה אלא א"כ מסלקו מכולה או מניחו בכולה הדין עמהם בזה. ואין זה דומה למ"ש הרמ"א שם דבשתי שדות יכול לסלקו מאחת ומניח לו אחת דנ"ד כל הבית כאחד יחשב כיון שהדריסת הרגל ע"פ כל הבית. ואף אם נאמר דזה דמי לשתי שדות מ"מ גם בשני שדות אם קנאן אדם אחד נסתפק הסמ"ע ס"ק כ"ב אם שייך בו דין מצרנות משום דזה דמי למ"ש המחבר סעי' ל"ו דאם מכר כל שדותיו לאחר אין המצרן יכול לסלקו. והרמ"א מיירי בקנה את שני השדות משני בני אדם ע"ש. וכן הכריע הט"ז בסעיף ל"ו. ואף דהש"ך בס"ק י"ב חולק ע"ז מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. וכבר כתבתי לעיל דבספק יד הלוקח על העליונה. וגם בעובדא דהב"י בבית וחנות אם קדם אחד וקנה את הכל אין שני יכול לסלקו כמ"ש הט"ז שם. מכל הלין מילי מעליותא דכתיבנא הדבר ברור בעז"ה דזכה הלוקח בכל הבית ואין לר' פייבש דין מצרנות כלל. וכל מי שאינו דן כן אינו יודע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו. דברי ידידו

ס' קלב ב"ה יום ו' עש"ק י"ט שבט תרל"ח לפ"ק לבוב. ברכת שמים מעל. לכבוד ידיד נפשי ולבי. הרב המאוה"ג החריף ובקי צח השכל ונקי הרעיון. אשר חציו שנונים. מימיו נאמנים. כש"ת מוה' בנימין ארי' הכהן נ"י אבד"ק קינהעניטש יע"א

מכתב שאלתו הגיעני. באיש אחד זקן שהלך בעש"ק לבית המרחץ בשעת הזיעה אך הוא לא רצה להזיע ועשה לו ברשות בעל המרחץ אמבטי מחמין ורחץ בו