מהרי"א הלוי חלק א קלח

שנים. ועתה רוצים שני בניו לדחות השוכר מעסק לאפייאווקע הנ"ל ובקשו ממני לחוות דעתי העני' בזה. והנה מע"כ עוררו בזה לבטל השכירות כיון דבשעה שהשכיר להשוכר עדיין לא שכר הפסעסיע מהאדון א"כ הוי דבר שאינו ברשותו דאין המקח ולא שכירות חל עליו כמבואר סי' רי"א מטעם דהוי כדשלב"ל. ולכאורה רציתי לומר בזה לפי מה דאמרינן בש"ס כתובות דף נ"ט שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ואפילו במשכון לו לעשר שנים. ומשום כיון דבידו לפדותו לאחר עשר שנים לא חשוב דשלב"ל כמבואר שם הרי חזינן דאף דמחוסר ממון מ"מ חשיב בידו. א"כ גם בנ"ד כיון שיש להמשכיר חזקה על הפסעסיע שאין האדון יכול להשכיר לאחר אם המחזיק הפסעסיע רוצה להחזיק גם להבא א"כ חשוב בידו דהמשכיר דאם ירצה לשכור העסק גם להלן האדון מוכרח להשכירו משום החזקה וכל היכא דבידו לא חשוב דשלב"ל כמבואר בש"ס הנ"ל. ועיין בר"ן בנדרים דף מ"ז ע"א דשכירות כי האי שכל אימת שפורע לו השכירות המשכיר מוכרח להשכיר לו חשוב קנין הגוף ומדמי לה להא דאמרינן ארעא לטסקא משתעבד ע"ש היטב ופשיטא דבכל הקרקעות אף שמוכרח הוא ליתן טסקא למלך ואם לא יתן הטסקא יסלקו אותו מהקרקע מ"מ גוף הקרקע הוא של הבעלים בלי ספק. וא"כ גם בנ"ד כיון שכל זמן שנותן המשכיר דמי הפסעסיע להאדון אין האדון יכול לדחותו חשוב קנין הגוף של המשכיר ולא הוי דבר שאינו ברשותו. אבל באמת זה אינו דהתם גבי ארעא לטסקא משתעבד גוף הקרקע הוא ממש שלו וכן גבי שדה זו שמשכנתי לך גוף הקרקע הוא של הלוה. וגם בהא דמקבל בטסקא שכתב הר"ן בנדרים שם אף שגוף הקרקע הוא של המשכיר מ"מ נשתעבד שכל זמן שיתן לו השוכר דמי השכירות לא יוכל המשכיר לסלקו ומש"ה כתב הר"ן דחשוב כאילו גוף הקרן הוא של השוכר רק שמחויב ליתן להמשכיר בכל שנה דמי השכירות. משא"כ בנ"ד שבעל הקרקע לא נשתעבד בשום דבר אחר משך זמן השכירות רק שאנו אוסרים על אדם אחר לשכור הפעססיע מחמת חזקתו אבל אם ירצה בעל הקרקע יוכל להשכירו לנכרי אחר או להחזיקו לעצמו ופשיטא דהוי דבר שאינו ברשותו. ומטעם זה נדחה ג"כ מ"ש מע"כ דכאן בנ"ד דמי לירושה שכתב הסמ"ע בסימן רי"א דלדעת הטור שם ס"א בהג"ה בשדה זו לא חשוב דבר שאינו ברשותו משום דירושה ממילא אתיא וגם כאן כיון דהחזקה הוא של המשכיר מחמת חזקתו דמי לירושה. ובאמת לא דמי כלל לירושה דכאן הרשות ביד בעל הקרקע להשכירו לנכרי וכדומה וכמ"ש. וגם בלא"ה לא דמי לירושה דממילא אתי' ואין היורש צריך לעשות שום דבר משא"כ בנ"ד דעכ"פ צריך המשכיר לשכור שנית מן האדון ומחוסר מעשה. והדבר מוכרח לומר כן דאל"כ היאך מדמה בש"ס כתובות שם קונם שאני אעשה לפיך לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש הרי לשיטת התוס' והרא"ש והטור הנ"ל יש חילוק גדול בין אם מברר לאומר שדה זו דעדיף טפי ולא הוי דשלב"ל משא"כ בקונם שאני עושה לפיך דלא ביררה כלום. וע"כ דזה לא דמי לירושה דאתי' ממילא בלי שום עשי' ואינו צריך ליתן כלום בזה מועיל אם בירר ואמר שדה זו לשיטת התוס' הנ"ל משא"כ בשדה זו שמשכנתי לך דמחוסר מעשה הפדיון ומחוסר נתינת מעות לא דמי לירושה. וא"כ מכ"ש בנ"ד דהשתא התם דגוף השדה הוא של הלוה ואפ"ה אינו מועיל אף אם בירר שדה זו שמשכנתי לך ומשום דלא דמי לירושה כיון דמחוסר מעשה נתינת המעות וכמו שהוכחתי מסוגיא דכתובות ומכ"ש בנ"ד דגוף השדה הוא של האדון פשיטא דלא דמי לירושה כלל כיון דלא אתי' ממילא דצריך מעשה נתינת המעות ולא מועיל חף שבירר לאמר שדה זו משום דהוי דבר שאינו ברשותו וזה ברור ופשוט דנ"ד לא דמי כלל לדברי הרמ"א והסמ"ע בסי' רי"א

גם מה שרציתם לדמות בנ"ד להא דסי' ר"ט ס"ה בהג"ה דאם טרח המוכר וקנה הדבר שמכר צריך לקיים מקחו דמש"ה טרח וקנה דניחא לי' דליקום בהימנותי'. אם כן גם בנ"ד אמרינן דמש"ה טרח לשכור הפסעסיע גם להבא. כי היכא דליקום בהמנותי' מה שהשכיר הכפר להשוכר. לפענ"ד נראה לדחות דבשלמא התם דמכר דבר שאינו שלו ולא הי' בידו מעולם ואח"כ טרח וקנה הדבר הזה בזה אמרי' שפיר דמש"ה טרח לקנות אותו כדי שיעמוד ביד הלוקח וליקום בהימנותי'. משא"כ בנ"ד שגם עד עתה הי' מחזיק הפסעסיע וגם שהרי שכר עוד שאר שדות מלבד זה הכפר שהשכיר להשוכר א"כ חזינן דשכר העסק בשבילו כאשר החזיקו עד עתה ולא להעמידו ביד השוכר דליקום בהימנותי'. ועוד הרי מבואר בסי' שע"ד ס"ה דאם מכרה הגזלן לאחר שלקחה מהנגזל לאיש אחר הרי גילה דעתו שאינו רוצה להעמידה ביד הלוקח. ואפילו לפי דעת החולקין שם היינו משום שתיכף שקנאה הגזלן זכה בה הראשון ושוב אינו יכול לבטל זכותו במה שמכרה לאחר כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ד' משא"כ בנ"ד שנתן המשכיר רשות לשני בניו שישכרו העסק ומעולם לא קנה אותה המשכיר לעצמו בזה לכ"ע אמרי' דגילה דעתו שאינו רוצה דליקום בהימנותי' ועוד יש להאריך הרבה בזה דלא שייך כאן ניחא לי' דליקום בהימנותי'

אמנם מטעם אחר נלענ"ד לזכות את השוכר דהרי מבואר בחו"מ סי' ס' סעיף ו' דהא דאין אדם יכול למכור דשלב"ל היינו דוקא בלשון מכר או מתנה דהיינו שגוף דבר שלב"ל או שאינו ברשותו אינו יכול להקנות אבל בלשון שיעבוד או חיוב חל ועי' בסמ"ע ס"ק י"ח שם שכתב שהעיקר תלוי בלשון שאם כתב הריני מחויב חל החוב על גופו ע"ש. וא"כ בנ"ד לפי מה שהעתיקו מע"כ לשון השטר שכתב המשכיר באם שאשכור הפסעסיע להבא אזי אני מחויב ליתן לו הקרעטשמע וכו' א"כ הרי נכתב בלשון חיוב על גוף המשכיר ובכה"ג חל גם על דשלב"ל ודבר שאינו ברשותו. ועי' בש"ך סי' ר"ט סק"ח ודוק. וגם בענין החיוב שנתחייבו הבנים והשלישו טראטין לקיים דברי אביהם א"כ החיוב מוטל על אביהם להשתדל אצל בניו וליתן הקרעטשמע להשוכר מצד חיוב כיון שיוכל לחייב עצמו אף בדבר שאינו ברשותו וכמ"ש כנלפע"ד לזכות השוכר ליתן לו הקרעטשמע. וה' הטוב יצילנו משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות. דברי ידידם הדוש"ת באהבה רבה

סי קלא ב"ה יום ה' י"א שבט תרל"א לפ"ק לבוב. שלום וכל טוב לכבוד ידידי המופלג השנון ירא ד' מוה' מאיר וויטלין נ"י

באתי בזה למלאות מבוקשו להשיב שנית בדבר הד"ת בעסק ב"מ אשר בעירכם. וכבר השבתי זה כמה ימים בזה להרבנים אשר נבררו לשבת לעיין בדבר הד"ת הזה ולא נשאר בידי העתק. ולא טוב הדבר אשר הרב מוה' שמשון מק' עושה מבלי להראות תשובתי שמה וגם לא יחפוץ ליתן פס"ד וקרא כתיב לא תגורו מפני איש. ותורתינו הקדושה כתיב בה אמת והוא חותמו של הקב"ה. ועתה בעוה"ר ירדה חנופה לעולם ועושין את התורה קרדום לחנוף בה. אוי לנו שכך עלתה בימינו ונתקיימ' בנו קללת ישעיה הנביא מאשרי העם הזה מתעים. ואין אמונה בקדושיו. החפץ ימלא את ידו להטות אליו איזה אנשים אשר דעת' קלות אף כי חכים לא יתקרי. ידעתי כי דברי ייטיבו עם הישר הולך. לא עם אלה אשר יחפשו עולות להפוך הטענות ולילך ארחות עקלקלות. אני בתומי אלך להכפיל שנית פה הטענות בקצרה כפי אשר כתבו שלשת הדיינים הנבררים לדון