מהרי"א הלוי חלק א קלב

הלך אחר חותמה כו' בסולם הלך אחר שליבותיו עי' היטב בגמ' שבת דף ס'. ולרבא ור"נ גם המשנה דשבת וגם משנה דכלים תרוייהו אתיין כר"נ עש"ה בגמ' ורש"י. וכיון דקיי"ל כר"נ מאי איכפת לן אם בית קבול העשוי למלאות שמי' בית קבול או לא דהא אף שיריכי הסולם יש בהן ב"ק כיון דלא קיי"ל כרבנן דהכל הולך אחר המעמיד רק כר"נ וכמו שהוכחתי א"כ בסולם הולכין אחר שליבותיו ומאחר שהשליבות הם פשוטי כלי עץ הם טהורים מלקבל טומאה אף אם הירכים הם של מתכות וצ"ע לכאורה. דברי ידידו

ס' קכד ב"ה יום ג' י"א שבט תרמ"א לפ"ק לבוב

שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב המאוה"ג המופלג בתורה ויראה המפורסם ערוגת הבושם כש"ת מוה' מנחם מענדיל נ"י האבד"ק ליפאטין יע"א

מכתב שאלתו הגיעני באחד שקיבל עליו בח"ח ושד"א מבלי לשכור את הראנדע עד שיעמוד לד"ת ואח"כ שכר הראנדע ונתפשר עם הקהל ליתן בכל שנה ושנה שלש מאות רייניש לצורכי הקהל ואח"כ פירש עצמו מן הצבור ומכריח את המוזגים שיחתמו בח"ח ושד"א על כל אשר ידרוש מהם ובאשר שעיקר פרנסת אנשי העיר היא מהמזיגה מוכרחים המה לבוא עה"ח לבטל תקנת הקהל

הנה בסי' רכ"ח סעיף ל"ג מבואר שהנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוא שבועת שוא ועל כרחו חלה עליו תקנת הקהל ע"ש. ומדברי המחבר משמע דמיירי קודם שתקנו הקהל שנשבע שלא יכנס בתקנתם שיתקנו אח"כ וכן הוא במרדכי ריש פ"ג דשבועות שהביא הט"ז שם ס"ק מ"ב. ואם הקהל תקנו מקודם ואח"כ נשבע אחד לעבור על התקנה דין זה אינו מבורר שם. אמנם מדברי הש"ך שם בס"ק צ"ב מבורר שאם קדמה תקנת הקהל להשבועה יותר פשוט ששבועתו בטילה. ולפ"ז הי' מקום לומר בנ"ד דהשבועות שנשבעו המוזגים לעבור על תקנת הקהל בטלות. אלא שהט"ז שם ס"ק מ"ב מחלק בין תקנת הקהל שהיא למגדר מילתא שכל היחידים מחוייבים לקיים תקנתם מה"ת וכדדרשינן ושמרתם את חקותי עשו משמרת למשמרת ומש"ה אין שבועה חלה לבטל תקנה כזו דהוי כנשבע לבטל את המצוה אבל תקנה שהיא בשביל תועלת ממון חלה השבועה ואין כח בתקנת הקהל לעקרה ע"ש ונדון שלפנינו נראה שהתקנה היא לצורך ממון וא"כ אין השבועה בטילה מחמת תקנה כזו לפ"ד הט"ז

הן אמת שדברי הט"ז תמוהים לכאורה שאיך יתכן לומר שתקנת הקהל שהיא למגדר מילתא היא דאורייתא מחמת הדרשא עשו משמרת למשמרת ומש"ה אין כח בשבועה לבטלה וכי עדיפא תקנת הקהל שהיא למגדר מילתא מגזירות חז"ל שהם בודאי למגדר מילתא ואעפ"כ אם נשבע לבטל מצוה דרבנן חלה השבועה ועכ"פ צריך לישאל על שבועתו כמ"ש הט"ז כאן והש"ך בסי' רל"ט ס"ק כ'. וא"כ למה כתב כאן הט"ז דאם תקנת הקהל היא למגדר מלתא א"צ לישאל על השבועה ובטלה היא משום שבועת שוא ולא תהא תורה שלימה שלנו כתקנת הקהל

והנראה לפע"ד בזה דודאי הכופר בדברי חז"ל ואומר שא"צ לשמוע ולקבל גזירותיהם ותקנותיהם ה"ז מומר גמור ומשום כן צדוקי וביתוסי שחיטתן פסולה מפני שאינם מאמינים בתורה שבעל פה. אף שמומר לאיסור דרבנן אפי' בע"א ושבת לא הוי מומר ושחיטתן כשרה כמ"ש אא"ז בשמ"ח סי' ב' ס"ק כ"ו וכ"ח משום דגם אם עבר על איסור פרטי דרבנן לא הוי מומר מ"מ מי שמכחיש בדברי חז"ל בכללות ואינו רוצה לקבל עליו עול מצות חז"ל הוא מומר לכל התורה כולה. ולכך אע"פ שכתב המחבר בסימן רל"ט סעיף ו' שאם נשבע שלא להדליק נר חנוכה חלה השבועה היינו דוקא בנשבע לעבור על איסור מיוחד דרבנן אבל הנשבע שלא לשמוע כלל לדברי חז"ל הדבר ברור שהוא כנשבע לבטל את המצוה ואין השבועה חלה כלל והוי שבועת שוא. ומעתה יפה כתב הט"ז בסי' רכ"ח הנז"ל דהנשבע שלא יכנס בתקנת הקהל אם הוא למגדר מילתא אין השבועה חלה כלל וא"צ שאלה לחכם. שכיון שלא נשבע על דבר מיוחד רק כופר ואומר שאין כח בתקנתם לגזור עליו א"כ הוא עובר על לא תסור. וגם בדברי חז"ל אם נשבע שלא לשמוע לתקנתם השבועה בטלה וכמ"ש. וזה מדויק מאוד בלשון המרדכי שהביא הט"ז שם שכתב שהרי נשבע לבטל את המצוה לסור מחוקי המצות ודבר זה מושבע ועומד מהר סיני הוא ע"ש וזה מבואר כמ"ש

ובזה אמרתי ליישב קושית התוס' סוף פ"ק דע"ז בהא דלא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שכותי עושה מלאכה בחש"מ אבל נכרי מאי שרי כו' נכרי אמרינן לי' וציית כותי נמי אמרינן לי' וציית כותי אמר אנא גמירנא טפי מינך אי הכי מאי ארי' מפני שנקראת על שמו תיפוק לי' משום לפני עור וכו' והקשו שם בתוס' דאם נאמר שמלאכת חש"מ אינו אסור רק מדרבנן ובדרבנן לא שייך לפני עור ע"ש בד"ה תיפ"ל. ולפי מ"ש ניחא דאע"ג דהעושה מלאכה בחש"מ אינו עובר רק באיסור דרבנן מ"מ בכותי דלא ציית ואומר אנא גמירנא טפי מינך דהיינו שאינו רוצה לקבל עליו עול דברי חז"ל והוא חכם בעיניו ויודע ומבין יותר מחכמינו ע"ה זהו בודאי איסור תורה ואם עושה מלאכה בחש"מ מחמת כפירה שהוא גמיר טפי מחז"ל בודאי עבר על דאורייתא ושפיר פרכינן דעובר על לפני עור. ומיושב בזה ג"כ קושית התוס' שם ד"ה אי הכי. שעל גוף המימרא דרשב"א לא הוה מצי למיפרך דקא עבר על לפני עור משום דה"מ לומר שהכותי עושה מלאכה בחש"מ מפני שהוא מומר על איסור זה ביחוד ואין כאן רק איסור דרבנן דמלאכת חה"מ דרבנן ובדרבנן לא שייך לפ"ע משא"כ לפי מאי דמסיק דכותי אמר אנא גמירנא טפי מינך ומאחר שאינו מקבל עליו גזירות חז"ל וכופר בדבריהם וזהו איסור תורה א"כ שפיר פרכינן ותיפוק לי' דקא עבר על לפני עור וזה נכון מאד בס"ד ודו"ק

נחזור לענינינו דנ"ל שלפמ"ש הש"ך בסי' רי"ח ס"ק ג' וכ"כ בט"ז שם ס"ק ד' לחלק בין אם היתה התקנה בלשון חרם או שבועה אז פשיטא דהוי דאורייתא וכ"כ בתה"ד סי' רפ"א א"כ בנ"ד אם היתה התקנה בלשון שבועה או חרם אין השבועה חלה לבטלה

עוד נראה לפענ"ד שבנ"ד שלא נשבעו המוזגים בפיהם רק נתנו כתב וכבר נודע מחלוקת הפוסקים בשבועה בכתב אם מועיל. ולפ"מ שנראה מדברי באר היטב בסי' רל"ב סעיף י"ב אין בזה איסור תורה רק חיוב לצאת י"ש ומאחר שתקנת הקהל אפילו בלא לשון שבועה וחרם ואף בענייני ממונות עכ"פ מדרבנן חייב לקיים דבריהם וכמו שכתבו הקדמונים פ"ק דב"ב בהך דרשאין להסיע על קיצותן וא"כ אין כח בשבועה בכתב שהיא דרבנן לעקור תקנת הקהל דרבנן. וגם בלא"ה כיון דשבועה בכתב עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק והוי רק ספק איסור א"כ כופין אותם לישאל על שבועתם כדי שיוכלו לקיים תקנת הקהל. ומכל שכן לפ"מ שנראה מלשון השאלה שהמוזגים לא כתבו בכתב ידם רק חתמו שמם על הכתב וכבר כתב הנו"ב מהד"ק יו"ד סי' ס"ח שזהו לכ"ע לא מהני ובתשו' חתם סופר חיו"ד סי' ר"כ החמיר גם בזה אבל אין דבריו מוכרחין. ולכן נראה לפע"ד בנ"ד שאם תקנת הקהל הי' בלשון חרם או שבועה. וכן אם הכתב שנתנו המוזגים לא הי' בכתב ידם רק חתימתם לבד