מהרי"א הלוי חלק א קלא

ע"ש. ולפי מ"ש הדבר נכון דלשיטת התוס' שם דמטבע חשיב ולא בטיל מה"ת כמ"ש המשנה למלך פ"ז מהלכות מעילה וכן לפי הס"ד של התוס' שם שגם דשיל"מ אינו בטל מה"ת א"כ גם בתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובת כיון שלא נתבטל מה"ת אסור ואף דלא איתחזק איסורא מ"מ אסור מטעם ספקא דאורייתא לחומרא. והרמ"א לא כתב רק לפי האמת שדברים שאינם מתבטלים הוא רק מדרבנן א"כ מהראוי לומר סד"ר לקולא ורק הטעם משום דאיתחזק איסורא כמ"ש המרדכי ולכן שפיר פסק דהיכא שלא הוכר האיסור מעולם מותר משום דבזה ל"מ איתחזק איסורא כיון שלא נקרא עליו שם איסור מעולם שהי' מותר מתחילתו ודו"ק

מה שכתב כ"ת שלא מצא לאחד מן הפוסקים הך דינא שתחילת ביאתו לעולם ע"י תערובת בטיל רק בדבר שיל"מ ולא בשאר דברים החשובים שאינם בטלין. עי' בפרמ"ג יו"ד סי' ס"ט במש"ז סקל"ה שמביא בשם האו"ה שגם בכל הדברים החשובים דינא הכי שאם לא ניכר האיסור מעולם בטיל ועי' בשו"ת חות יאיר סי' קל"ג וכן כתבו כל האחרוני': סי' קכג ב"ה יום ו' עש"ק ט"ז כסלו תרמ"א לפ"ק לבוב. שפעת הצלחות ושלות השקט לכבוד ש"ב ידיד נפשי ולבי הרב הגדול שבח עוז ומגדול החריף ובקי המפורסם לתהלה שושילתא דיחוסא כש"ת מוה' אלעזר לאנדא ני'

מכתב יקרתו הגיעני. וטרם כל אומר להשיב על ד"ת במחלוקת הרמב"ם והטור שהביא הלח"מ פי"ח מהל' עדות הל' ב' שאם אמרו העדים עמנו הייתם גם העדים המעידים גם הלוה שלדעת הרמב"ם מיקרי הכחשה. ולדעת הטור הויא הזמה. וע"ז הקשה מעכ"ת מגמ' ריש מס' מכות רמז לעדים זוממין שלוקין מה"ת כו' ואתו עידי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא וכו' ע"ש. ומשמע מזה שגם אם העידו המזימים להצדיק את הצדיק דמעיקרא דהיינו על גוף המעשה אפ"ה הזמה מיקרי וכדעת הטור

והנראה בזה דהנה הלח"מ שם הביא עוד מחלוקת בין הרמב"ם והטור שהרמב"ם כתב שם בהלכה ג' דמה שהאמינה תורה עדות האחרונים יותר מן הראשונים גזירת הכתוב הוא. וכתב הלח"מ שם שזהו טעמו של הרמב"ם שאם המזימים מכחישים גם את המעשה אין עליה תורת הזמה משום דכיון דלדידי' הזמה היא גזה"כ וחידוש הוא ולכך אין לך בו אלא חדושו. ודוקא במזימין רק את העדים לבד ולא במכחישים גם גוף המעשה. אבל הטור כתב בסי' ל"ח ומפני זה האחרונים נאמנים כיון שמעידים על גופן של עדים והוי כאילו העידו עליהם שהרגו את הנפש או שחללו שבת. ומאחר שלדעת הטור אין כאן חדוש א"כ אין טעם לחלק בין אם מזימין את העדים לבד או גם גוף המעשה ע"ש היטב בלח"מ. ולדעתי העני' נראה בזה שאין כאן מחלוקת כלל דודאי סברת הטור נכונה מאד דאיך שייך לומר בהזמה מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כיון שהאחרונים מעידים על עצמות העדים. ודמי שפיר לאם העידו עליהם שהרגו נפש או שחללו שבת וכמו שכתב הטור. מיהו כל זה לענין בירור הדבר דבזה יפה כתב הטור דמכיון שהמזימים מעידים על גוף העדים לשוויינהו רשעים בודאי דברי המזימים אמת והראשונים העידו שקר וכמו אם העידו עליהם שחללו שבת. וממילא שהראשונים לוקין שעברו על לא תענה מאחר שבודאי שקר העידו וכמ"ש הטור. אבל מה שמחייבין את הראשונים מיתה או ממון משום כאשר זמם זה הוי חידושא שלא מצינו בכל התורה שאם חשב להרוג את חבירו או להפסידו ממון ולא הרגו ולא הפסידו בפועל שיתחייב בשביל כן מיתה או ממון וכאן נתחייבו הניזומין מיתה או ממון בשביל שזמם לעשות כן לחבירו. ואף שבודאי שקר העידו כמ"ש הטור מ"מ אין לנו לחייב ולענוש את הניזומין בשביל כך ומה שמתחייבין הוי גזה"כ וחידוש

ומעתה י"ל שהטור בסי' ל"ח מיירי לענין נאמנות העדים האחרונים ולכך כתב דזה לא הוי חידוש משום דהוי כאילו העידו עליהם שחללו שבת. ומאחר שאין כאן חידוש ממילא אין סברא לחלק בין אם הזימו את העדים לבד ובין שאומרים המזימים שגם גוף המעשה שקר וכמ"ש הלח"מ שם שאין סברא לחלק בכך. משא"כ הרמב"ם בהל' עדות שם מיירי להדיא לענין מה שמענישין את העדים הראשונים שכתב בהל"א שם מי שהעיד בשקר וכו' נקרא עד זומם ומ"ע לעשות לו כמה שרצה בעדותו לעשות לחבירו. וכ' בהל"ב אבל שתי כתות המכחישות זא"ז אין עונשין את אחת מהן וכו' ומה בין הכחשה להזמה ע"ש. וגם מ"ש בהל' ג' שם דהזמה הוא גזה"כ קאי על עונש העדים כמ"ש שם להדיא הרי אלו נענשים על פיהם ע"ש. וכבר כתבתי שמה שמענישים העדים הראשונים בודאי הוא חידוש גדול שלא מצינו בכל התורה כיוצא בו וכיון שהוא חידוש אין לך בו אלא חידושו ומש"ה במכחישים גם את גוף המעשה אין על זה רק תורת הכחשה וכמ"ש הלח"מ. מיהו זה דוקא לענין שהראשונים פטורים מעונש מיתה או ממון דכיון שהעונש הוא חידוש אין לך בו אלא חידושו אבל לענין גוף המעשה כיון שנתברר שהראשונים העידו שקר שלענין זה לא הוי חידוש דהוי כאילו העידו שחללו שבת כמ"ש הטור. וממילא דאף במזימים גם את גוף המעשה דין הזמה עליהם ולוקין משום לא תענה וכמ"ש. ומיושב בזה קושית מע"כ דבאמת אפי' אם המזימין מכחישין גם את גוף המעשה אפ"ה לוקין וכדאמרי' בריש מס' מכות. וגם מיושב מה שהקשו האחרוני' מהא דפלוני רבעני לאונסי ומסוגי' דהן הן שלוחיו הן הן עדיו דכיון שהניזומין לוקין משום לא תענה הוי עדות שאתה יכול להזימן כמ"ש התוס' ריש מכות בד"ה מעידין ובכתובות דף ל"ג ד"ה אלא ע"ש דהיכא שנתקיימה הזמה במקצת הוי עדות שאי"ל. כנלפענ"ד נכון

עוד כתב מע"כ שהדבר חידוש בעיניו על מה שנוהגין בקערות שנשתברו ונותנין לאומן עכו"ם לתפרן ולחברן בחוטי ברזל והלא צריכין טבילה מחדש לדברי הש"ך בסי' ק"ך ס"ק י"ב דכלי עץ שיש לו חשוקי ברזל שמעמידין אותו צריכין טבילה. ובחנם תמה בזה דשם מיירי בלוקח כ"ע מעכו"ם עם חשוקי ברזל ובזה כתב הש"ך שלמ"ד הכל הולך אחר המעמיד יש להצריכן טבילה משום דדינן ככלי מתכות משא"כ כאן שמעולם לא הי' הכלי של נכרי. ומה שמבואר בסעיף י' שם להצריך טבילה בתיקן העכו"ם משום דאומן קונה בשבח כלי התם מיירי שכל הכלי הוא של מתכות אבל למיחש לשני החומרות לומר שהכל הולך אחר המעמיד וגם לומר אומן קונה בשבח כלי זה לא שמענו וגם הוי כעין ס"ס. ולכן אין נוהגין לטבול מחדש בכה"ג

וכאשר עיינתי בזה לא זכיתי להבין מה שמבואר באו"ח סי' תרכ"ט סעיף ז' שיש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג לסכך על גביו. ועיקר הספק בזה משום דשני העמודין מן הצדדין הם מנוקבים להכניס בהם השליבות ונחלקו הרמב"ם והרשב"א אם בית קבול העשוי למלאות שמי' בית קבול כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' קצ"ה ועי' במג"א שם ס"ק ח' ובפרמ"ג שם. ואנכי לא ידעתי הרי לפי מה דקי"ל כסתם מתני' ואין חולק בדבר דאשה שיצתה בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת וע"כ דקיי"ל כר' נחמיה דבטבעת