מהרי"א הלוי חלק א קל

הפילה ושמא נפל הפילה והקשה דהך ספק שמא רוח הפילה לא הוה ספק כיון דאמר ריב"ל מביאה קרבן ונאכל. ותירץ דהתם מיירי בלא הוחזקה עוברה ע"ש. ולפי מ"ש גם בהוחזקה עוברה איפשר דהך שינויא למ"ד איפשר לפה"ק בלא דם וא"כ איכא חזקת טהרה של היולדת וחזקת טהרה של הכהן וכיון דהוו תרי חזקות נגד הרוב הוי ספק תורה כמ"ש בשם הריב"ש ושפיר קאמר דהוי ספק וספק

וראיתי למעכת"ה שהקשה דאי מיירי בפסחים שם בלא הוחזקה עוברה א"כ אין לחוש רק לטומאות כרת ולא לענין טומאת כהן דהוי רק בלאו ולמה הוצרך לומר ספק וספק הוא הא בחד ספק סגי. במחכת"ה אין אנו דנין שם לענין היתר כהן לטמא למת זה רק אנו דנין לענין טהרת הכהן ליכנס למקדש ולאכול קודש ותרומה וזה הוי איסור כרת. ועפ"ז יש לומר במ"ש התוס' שם דכהן שוטה הי' שאין כהן מטמא לנפלים. ולפי מ"ש דלענין טומאת כה שפיר סמכינן על ספק שמא רוח הפילה ומיירי בלא הוחזקה עוברה וכמהרי"ק ונו"ב סי' צ"ז הנז' א"כ שפיר יש לומר שאותו כהן חכם היה ודו"ק

וראיתי למעכת"ה שהביא בשם מהרי"ט אלגאזי פ"ח דבכורות אות ס' ובס"ט בחי' לנדה כ"ה שהקשו על דברי מהרי"ק הנז' שמחויב האב בפדיון מכח חזקות ממה שכתבו רבותינו התוס' ז"ל בבכורות דף כ' ד"ה ור"י דגם רוב וחזקה לא מהני משום דחזקת ממון עדיפא. ומעכת"ה כתב ע"ז שהיא קושיא אלימתא. ובעניי איני רואה בכך שום קושיא ע"ד מהרי"ק. חדא דהא פרכינן ריש פ"ב דכתובות וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ליכא עדים מאי הוי וכתבו שם התוס' דלרב פריך דס"ל הולכין בממון אחר הרוב והרז"ה כתב שם דגם לשמואל קשיא כיון דחזקת הגוף מסייע לרוב ואף הרמב"ן שם לא נחלק עליו רק שסובר דבהא ליכא חזקת הגוף כיון שעומדת היא להנשא עש"ה. א"כ אין קושיא אם המהרי"ק יסבור כהפוסקים הנז' אמנם גם לשיטת התוס' הא נודע דברי הגאון הפלאה סוף פ"ק דכתובות דהיכא שהוחזק הרוב לענין איסור מועיל גם לענין ממון יעו"ש והכא נמי הוחזקו חזקות אלו לענין איסור נדה וזיבה וכדומה ולמעשה הוריתי כמה פעמים כהח"צ שכתב לפדות בלא ברכה ואם מעכת"ה הורה לפדות בברכה יפה הורה ג"כ מאחר שהי' שפיר מלא מים. דברי ידידו

סי' קכב לחכם אחד

מכתבו קבלתי ומה שהקשה בהא דאין מבטלין איסור לכתחילה והרי עיקר ביטול איסורין ילפינן מאחרי רבים להטות ועיקר קרא בסנהדרין קאי והרי שם מבטלין דברי המועטין לכתחילה. ל"ק מידי דהרי נודע דכל היכא שאין כוונתו לבטל מותר לבטל איסור לכתחילה עי' ביו"ד סי' פ"ד סעיף י"ג ובכ"ד. וא"כ בסנהדרין כוונת כל אחד מהם להטות לבב כולם לדעתו ובשעת גמר דין גם בדיני נפשות אף המלמד זכות יכול לחזור בו עי' בסנהדרין דף ל"ד וא"כ אין כוונת המועט להתבטל רק אדרבה רצון המועט להתקיים ושגם הרבים החולקים עליו יסכימו לדבריו וכמ"ש ובכה"ג היכא שאין כוונתו לבטל גם באיסורין מותר לבטל. ומהא דסופרי הדיינין כותבין דברי המזכין וכו' פשיטא דאין ראיה כלל שהסופרין אינם מבטלין שום דבר שכבר בטל דברי המועטין תיכף כשיצא הדבור מפיהם ועיקר הכתיבה הוא שאם ישכח או יטעה אחד מהם במה שכבר אמר הם יזכירו אותו מתוך הכתב אבל הם אינם מבטלין דברי המועטין שכבר נתבטלו קודם הכתיבה

ומה שכתב מע"כ דאפילו לרבנן דס"ל מצות מבטלות זו את זו דוקא תרי מצות אבל מצוה בחולין אינה בטלה בגמ' פסחים דף קט"ו ע"א מבואר להיפך דאף להילל דס"ל מצות אין מבטלות זא"ז אבל מצוה ברשות בודאי בטילה עי' בתוס' שם ד"ה אתי

ומ"ש דגם לדעת הרא"ש דיבש ביבש שנתבטל חד בתרי מותר לאדם אחד לאכול כולם אבל עכ"פ לא יאכלם כולם ביחד. הדבר מבואר ברא"ש פ' גה"נ להיפך שמותר לאדם אחד לאכול כולם ביחד ועיין בב"י סי' ק"ט. עוד ראיתי למע"כ שנתן טעם לדברי הרמ"א בסי' ק"ב שדבר שיש לו מתירין אם נתערב קודם שנודע האיסור בטל. ולפענ"ד נראה דבר נכון בזה בס"ד. דבאמת יש להבין בהא שדבר שי"ל מתירין אפילו באלף לא בטל ניהו שהאיסור לא בטיל בדבר שיל"מ אם ע"פ טעמו של רש"י דעד שיאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר ואם ע"פ טעמו של הר"ן בפ"ז דנדרים לכל מר כדאית ליה אבל עכ"פ פשיטא שגם רוב ההיתר לא בטיל באיסור המועט ויש כאן איסור והיתר מעורבין זה בזה וזהו מיקרי קבוע מדרבנן והוי מדרבנן כמחצה על מחצה וכן כתבו האחרונים וא"כ אמאי אין מתירין כל אחד ואחד מטעם ספיקא דרבנן לקולא. דהרי מה"ת כבר נתבטל וא"כ כל חתיכה כשאוכלה אף אם היא חתיכה האסורה ג"כ מותר מן התורה מחמת הבטול. וניהו דחז"ל אמרו שלא שייך בזה אחרי רבים להטות אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והוי ספקא דרבנן שמא החתיכה שאוכל עכשיו היא חתיכה המותרת ואף אם היא האסורה כבר נתבטלה מן התורה. וצריכין אנו לומר או משום דבדבר שי"ל מתירין אזלינן בספקו לחומרא אפי' בספק דרבנן עי' ביצה פ"ק דף ד' או מטעם דהיכא דאיתחזק איסורא לא אמרינן סד"ר לקולא ובתערובת איסור והיתר כל היכא שלא נתבטל מיקרי איתחזק איסורא כמבואר בכ"ד. ועי' במרדכי ר"פ אין צדין שכתב דהא שדבר שיל"מ ספקו אשור הוא דוקא היכא דאיתחזק איסורא כגון ספק נולדה ביו"ט דאיכא חזקה שלא נולדה עד היום ע"ש. וכעין זה כתב הר"ן ס"פ אין צדין דהא דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל הוא דוקא בדאיתחזק איסורא. ואולי שנתכוין למה שכתבתי משוה דאי לא איתחזק איסורא ניהו דלא בטיל מ"מ מותר מטעם סד"ר לקולא כיון דמה"ת בודאי נתבטל ורק באיתחזק איסורא דאז דוקא ספיקא לחומרא בדבר שיל"מ וכמ"ש המרדכי

ומעתה דברי הרמ"א נכונים בטעמם דהיכא שלא הוכר האיסור מעולם כגון בגיגית כי מיד שנסחט היין מהענבים נתערב עם היין המותר א"כ בזה שפיר יש להתיר מטעם ספק שמא שותה מן ין המותר ובפרט לפ"מ שכתבו התוס' בתמורה דף ל' דהיכא שלא הוברר האיסור מעולם אמרינן יש ברירה א"כ שפיר יש לומר על כל טיפה שהוא שותה שמא זהו מן היין המותר וכמו בהך דלוקח יין מבין הכותים. וא"כ ניהי שהיין הנסחט בשבת אינו בטל ברוב משום שהוא דשיל"מ אבל מאחר שבודאי גם ההיתר לא נתבטל מותר מטעם ספקא דרבנן שמא היין שהיא שותה עכשיו הוא היתר. וכאן אין לומר דבדבר שיל"מ ספקו אסור. שהרי לדברי המרדכי שהבאתי הוא מטעם איתחזק איסורא וכאן לא נקרא עליו שם איסור מעולם דתיכף ומיד שנסחט מהענבים הי' מותר מטעם שכתבתי

ובזה יש ליישב קושית הכו"פ סי' ק"ב ע"ד רמ"א הנ"ל מהא דאמרי' בשלהי מעילה שהאומר סלע בתוך כיס זה הקדש מעל והקשו כתוס' שם דליבטל ברובא. וכ"ת דדבר שיל"מ הוא ע"י פדיון ואפי' באלף לא בטיל ליכא למימר הכי דדבר שיל"מ אינו בטל הוא רק מדרבנן ותירצו דמטבע חשיב ולא בטיל, והקשה הפליתי הא התם תחילת ביאתו בעולם ע"י תערובת הוא ואעפ"כ אינו בטל ומוכח דלא כרמ"א