מהרי"א הלוי חלק א קכה

וחלוש רק ימתינו עד שיגדיל ויתחזק כחו דהיינו ערך חצי שנה או יותר

הנה לפי ענ"ד נראה ברור דאם נחלה התינוק באיזה חולי שיהי' קודם שנתרפא' מכת המילה אנו חוששין שמא חבורת המילה גרמה לו שיחלה ואם מת התינוק מחמת איזה חולי הוה מת מחמת מילה אמנם אם נתרפא' המכה לגמרי ואח"כ נחלה ומת זה לא מיקרי מת מחמת מילה. וראי' לזה מהא דקיי"ל באהע"ז סי' קמ"ה סעי' ז' שאם ניתק מחולי לחולי ה"ז גט וכתב הב"ש שם ס"ק י"ד משום דאמרי' שעדיין חולי הראשון בו וחולי הראשון ג"כ גורם המיתה ע"ש. וכעין זה מבואר בחו"מ סי' ר"נ סעיף ב'. וגדולה מזו שגם ברוצח כל זמן שלא נתרפא לגמרי מחמת ההכאה אמרי' דחזקה שהחולי השני בא לו בסיבת ההכאה וכודאי חשבינן לי' ונהרג הרוצח כמ"ש הריב"ש בתשו' סי' של"ח. וכיון דחשבינן להא כודאי מחמת החולי הראשון לענין דגיטו גט והמתנה קיימת וקטלינן ליה לרוצח כל שכן בנ"ד דגם מספיקא לא מהלינן לי' דספק נפשות להקל. ומאחר שכל תינוקות הנימולים בחזקת חולים הם ומחללין עליהם את השבת גם אם מת מחולי אחר אמרינן שמחמת המכה נחלשו פעולותיהם הטבעיות ומחמת זה נולד חולי האחר כמ"ש הריב"ש שם ופשיטא דזה הוי מתו מחמת מילה

וראיתי למעכ"ת שהביא בשם התוס' בחולין דף ד' ע"ב ד"ה שמתו דלא מיקרי מתו מחמת מילה רק כשנימולו כשהם גדולים א"נ כשהם קטנים וראינו שנבלע בהם דמם ולא נהירא כלל לומר כן. ולענ"ד נראה כוונת התוס' דקשיא להו אהא דאמרי' התם אלימא מתו אחיו מחמת מילה האי ישראל מעליא הוא דהרי גם במתו אחיו מחמת מילה חייב למול כשיגדיל ויתחזק כחו וכיון דהתם איירי לענין שחיטה ע"כ כבר הוא גדול או עכ"פ קטן שיודע לאמן ידיו לשחיטה וכבר נתחזק כחו א"כ חייב למול ואם לא מל הוי מומר לערלות. ולכן תירצו דהתם מיירי שאחיו נימולו כשהם גדולים או כשהיו קטנים וכגון שראינו שנבלע בהם דמם וכיון שהיו גדולים או חזקים ואף עפ"כ מתו פטור השלישי מלימול אף לכשיגדיל ומש"ה קאמר הגמ' האי ישראל מעליא הוא. אבל לפטור השלישי ממילה ביום שמיני ללידתו עד שיגדיל ויתחזק כחו מודו התוס' דמיקרי מתו מחמת מילה אף בנימולו כשהם קטנים ולא הציצו אם נבלע דמם בהן. וראי' לזה שהרי הט"ז ביו"ד סי' ב' ס"ק י' הביא דברי התוס' הנז"ל ואמאי לא הביאו במקומו בהל' מילה וע"כ כמ"ש דבהלכות מילה דמיירי לענין מילה בזמנה בכל גווני דחינן המילה עד שיגדיל אף אם לא הציצו בהם אם נבלע הדם מה שא"כ בהל' שחיטה דמיירי שכבר הגדיל דאז חייב לימול אם לא שגם אחיו נימולו כשהם גדולים אף שראינו שכבר נבלע בהם הדם וכמ"ש התוס'

ומה שהקשה מעכ"ת בסוגיא דיבמות דף ע"א דמשכחת לה מילת זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשי' כגון שמתו אחיו מחמת מילה וילדה תאומים ואחר עשיית הפסח נימול אחד מהם והוא בריא וחזק דאז מחויב למול גם הרביעי כמ"ש בתשו' מהרי"ט חיו"ד סי' ל"א וא"כ איתנהו בשעת אכילה. וכן מה שהקשה אח"כ מטעם איגלאי מילתא למפרע. במח"כ כל זה שגגה גדולה דאם מתו אחיו מחמת מילה הוי ערל לענין עשיית הפסח ואכילת הפסח כמ"ש התוס' שם דף ע' בד"ה הערל ותוס' פסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה ערל וא"כ איתנהו בשעת עשיי'. וגוף הדבר שכתבו התוס' שם שבמתו אחיו מחמת מילה אינו רשאי לימול מפני הסכנה. עי' בגמ' פסחים דף ס"ב דקאמר הואיל ואי בעי מתקן נפשי' דמשם משמע שאינו חייב לימול ואי בעי יכול להמול

ודע דירושלמי יבמות פ"ח ה"א קאמר דערלה שלא בזמנה לא חשיב ערל אבל בליל שמיני לא חשיב מחוסר זמן והוי ערל ע"ש. ולפ"ז תימה גדולה בהא דמוכח מברייתא בגמ' דילן דאיתנהו בשעת אכילה וליתניהו בשעת עשייה והיכא משכחת לאו דאיתיליד ביני וביני ומזה מוכיח בשמעתין דשלא בזמנה חשיב ערל. ומה ראי' היא זו דילמא שלא בזמנה לא חשיב ערל ומיירי דערב פסח הוא יום שביעי ללידתו וזה מיקרי ליתניהו בשעת עשיי' מכיון דשלא בזמנה לא הוי ערל משא"כ בשעת אכילת הפסח שהוא בלילה שפיר מיקרי ערל משום דלילה לא הוי מחוסר זמן כמבואר בירושלמי וצע"ג וראיתי למעכ"ת שהביא בשם הרב הג' האבד"ק יאברוב להקשות בהא דאמרי' בחולין דף נ"א בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ומייתי ראי' מהא דתינוק בן יום אחד מטמא בזיבה וכו' איקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו ופי' רש"י דאם יש בו משום ריסוק אברים א"כ חולה הוא. והקשה דאמאי לא מייתי ראי' מהא דיליד בית נימול לאחד ואם יש בו משום ריסוק אברים א"כ חולה הוא ואיך נימול לאחד. ומעכ"ת הוסיף להקשות דאיך משכחת לה מילת שמונה דאם חולה הוא נותנים לו ז' ימים מעל"ע להברותו ודוחק לאוקמא בנולד בלילה דוקא. ומעכ"ת כתב לתרץ עפ"ד התוס' בחולין שם דהיכא דליכא ריעותא פשיטא לי' להש"ס דלית כי' משום ריסוק אברים וא"כ שפיר יכולין למולו בדליכא ריעותא. ויפה כתב. והנראה לפענ"ד בזה דהנה נודע שיטת הרמב"ם שמפרש לסוגיא הנז' דביה"ר אין בו משום ריסוק אברים דקאי על הבהמה היולדת דאין חוששין שמא מחמת נפילה או צער לידה נתרסק הבה"ר. והכ"מ בפ"ט מהל' שחיטה הל' י"ז כתב בשם הרשב"א שאינו יודע לפרש לפי שיטתו מה ענין תינוק בן יום א' מטמא בזיבה ועגל שנולד ביו"ט לזה. ולכאורה י"ל בפשיטות לפי מה שפסק הרמב"ם פ"ב ממחוסרי כפרה הל' ה' דכשם שתולין לקטן בחליו כך תולין לו בחולי חמו אם הי' יונק ממנה או צריך לאמו. ומעתה שפיר מוכיח בגמ' דאם נאמר דמחמת צער לידה יש לחוש שמא נתרסק בה"ר של האם היולדת א"כ אין התינוק מטמא בזיבה משום דתולין לו בחולי האם כמ"ש הרמב"ם וקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו. הן אמת שלפ"ז יקשה אהא דקאמר התם הב"ע שיצאו דרך דופן דאכתי קשיא דהא אין לך חולי גדול מזה וכיון שהאם חולה אין הולד בן יום א' מטמא בזיבה כיון שצריך לאמו ותולין לו בחולי האם. וגם לפירש"י ורוב הפוסקים שמפרשים דקאי על הולד שאין חוששין שמא מחמת דוחק בה"ר נתרסקו אברי הולד אכתי קשה לפי מאי דמוקי ביוצא דופן א"כ האם חולה ואין הולד מטמא בזיבה וכמ"ש הרמב"ם

אמנם הדבר נכון דלכאורה קשה אהא דפריך בגמ' שם אקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו הא אמרינן בנדה דף ל"ה דראי' ראשונה של זב מטמא באונס א"כ דילמא הא דתינוק בן יום א' מטמא בזיבה מיירי לענין טומאות ראי' ראשונה דטמא גם באונס. אמנם הא בורכא דהא ראי' ראשונה של זב אינו רק כבעל קרי כדתנן ריש מס' זבים ואינו רק ראשון לטומאה כמ"ש הר"ש ריש מס' כלים והרמב"ם בפיה"מ זבים פ"ה מי"א וא"כ מאי אריא משום זיבה בלא"ה הולד ראשון לטומאה מחתת דנגע באמו שהיא אב הטומאה כיון שהיא יולדת ומטמאה כנדה. וע"כ דחפר' דתינוק בן יום א' מטמא בזיבה איירי לענין שהולד אב הטומאה בראי' שניה ושפיר פריך לענין ראיה שני' קרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו. וע"ז שפיר קא משני דמיירי ביוצא דופן ומ"מ לא קשה דהא האם חולה ותולין לולד באמו והוי מחמת אונסו משום דמצינן לאוקמי בראי' ראשונה שמטמא גם באונס. ומעתה אין להקשות דהא בראיה ראשונה אין הולד רק ראשון לטומאה ובלא זיבה נמי הולד ראשון מחמת שנגע באמו דכיון דמוקמינן ביוצא דופן שאין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה כדתנן ריש פ"ה דנדה והאם טהורה והילד