מהרי"א הלוי חלק א קכג

וכו'. מבואר שעכ"פ מועיל פתח להתרתם. וע"כ דאף שנשבעו כולם יחד לא מיקרי ע"ד רבים. והרמ"א שם הרגיש בזה וכתב שדין זה במחלוקת שנוי'. והט"ז שם בס"ק מ"א הביא בשם מהרי"ק שהקשה על זה ממ"ש הרמב"ן דאף דחרמי הקהל הם ע"ד המקום וע"ד הקהל וא"כ הוי כעד"ר ואעפ"כ מועיל התרה ואמאי לא הקשה הרמב"ן דכיון שנשבעו יחד הוי ע"ד רבים. וכתב המהרי"ק דאין ה"נ אלא שהרמב"ן עדיפא מיני' מקשה ע"ש בט"ז. ותם אנכי לא אדע ולא זכיתי להבין דבריהם דבגמ' כתובות דף ע"ה קאמר דטעמא דר"י דנדר שהודר ברבים אין לו התרה משום דכתיב ולא הכום בנ"י כי נשבעו להם נשיאי העדה ע"ש ומאי ראי' היא זו דלמא לעולם באחד שנשבע במעמד רבים יש לו התרה והתם בגבעונים שנשבעו כל הנשיאים זה מיקרי ע"ד רבים שלכ"ע אין לו התרה כדאמרי' בגיטין דף ל"ו. ועי' בתוס' ורא"ש גיטין דף מ"ו שהביא ראי' שעל דעת שנים מיקרי ע"ד רבים מהך דאמרי' בשבועות דף ל"ט דאמר להם משה לישראל אלא ע"ד המקום וע"ד הקהל ופי' רש"י דזה מיקרי ע"ד רבים. ומה ראי' היא זו. שאני התם כיון דנשבעו כל ישראל בלא"ה מיקרי עד"ר לדעת המהרי"ק

ונראה דדוקא בעובדא דמהרי"ק שעשו הארבעה שותפות ביניהם וקבלו טובה זה מזה כמ"ש המהרי"ק שם להדיא ועי' בט"ז שם ס"ק ל"ו. והרי בגמ' אמרו כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת דמאחר שהבעל מפרנסה מסתמא נודרת על דעתו ועי' בנדרים דף ע"ד. ומעתה גם בנדון המהרי"ק שכל הארבעה קבלו טובה זה מזה כל אחד מהם נשבע על דעת שלשה חביריו. ומש"ה כתב המהרי"ק שזה מיקרי ע"ד רבים. משא"כ במעשה הגבעונים הגם שכל הנשיאים נשבעו מ"מ לא קבלו טובה זה מזה ולא נשבע שום אחד מהם ע"ד חבירו ושפיר איכא הפרה לשבועתייהו אי לאו דר"י דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה. וכן בשבועת קבלת התורה אע"ג שכל ישראל נשבעו מ"מ לא קבלו טובה זה מזה ולא מיקרי עד"ר ורק משום דאמר להו משה ע"ד המקום וע"ד הקהל ומש"ה הוכיחו התוס' והרא"ש דבכי ה"ג מיקרי ע"ד רבים

ואם כן בנ"ד שמסתמא בשעת התק"כ והשבועה לא קבלו טובה זה מזה רק שהיו סבורים לעשות טובה לכללות העיר בזה נראה ברור שגם מהרי"ק מודה דזה לא מיקרי עד"ר וכמו שהוכחתי לעיל. וגם המעיין במהרי"ק שם יראה דלא ברירא לי' סברא זו רק שכתב חוששני דזה מיקרי ע"ד רבים. ועי' בש"ך סי' רכ"ח ס"ק פ"ז דבצבור לכ"ע מועיל התרה משום דהוי כאילו התנו

עוד נראה לפענ"ד דבאמת בנ"ד איכא מצוה בהתרת הנדר ובכי ה"ג גם ע"ד רבים יש לו התרה אלא שהרמ"א שם כתב בשם הריב"ש שאם הרבים מוחין בפירוש אפילו לצורך מצוה אין מתירין לו. וזה דוקא בדבר מצוה אבל היכא שבאם לא יתירו איכא עבירה לכ"ע מתירין לו גם בעד"ר כן כתב מהר"ש הלוי בתשו' חי"ד סי' ג'. וטעמו של דבר נ"ל שהרי הב"י בסי' רכ"ח הקשה על הריב"ש ממ"ש הרמב"ם בטעם שאמרו חז"ל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וגם בגט מעושה שהוא משום דמסתמא לכל איש ישראל ניחא לי' לעשות מצוה. הרי דהיכא דאמדינן לדעתיה דניחא לי' אפי' אם עומד וצוח לא משגחינן בי'. וא"כ גם בעד"ר שמועיל התרה לדבר מצוה שכתבו הקדמונים הטעם משום דמחמת מצוה אמדינן לדעת הרבים שמסכימים בהיתר הנדר וא"כ גם בעומדים ומוחים יש להתיר ע"ש בב"י שלא תירץ כלום. וצריך לומר דהריב"ש ס"ל לחלק דדוקא במצוה שכופין עלי' סובר הרמב"ם דלא משגחינן במה שאומר אינו רוצה משא"כ במצות שאין כופין עלי' כמו במקרי דרדקי דלא אישתכח דדייק כותיה אף דאיכא בהא מצוה מ"מ ודאי פשיטא שאין כופין את שהאבות ליתן בניהם דוקא למקרי דרדקי זה. וכן לעשות שלום בין איש לאשתו וכדומה מצות רבות שאין כופין ע"ז בזה שפיר ס"ל להריב"ש שאף שמתירין לדבר מצוה מ"מ אם הרבים מוחין אין להתיר. ומעתה יפה כתב המהר"ש הלוי שאם יש עבירה בחם לו יתירו מאחר שבזה בודאי כופין שפיר מתירין אף אם הרבים מוחין

ובזה נראה ליישב שיטת ר"ח ור"ת שסוברים דהא דנדר עד"ר יש לו התרה לדבר מצוה זהו דוקא במצוה שהרבים שייכי באותה מצוה כגון במקרי דרדקי דאיכא בגמר' דאנן סהדי דהרבים ניחא להו בהתרת הנדר משום לימוד בניהם אבל בנדר שאין אותן הרבים שייכי בו בהנדר ובהתרתו גם לדבר מצוה אין לו התרה. ותמהו כל הקדמונים מש"ס ערוך במכות דף ט"ז ע"ב דאמר התם דבאונס שגירש לא משכחת לה בטלו ולא בטלו דגם אם הדירה ע"ד רבים מ"מ יכול להפר משום דנדר עד"ר לדבר מצוה יש לו הפרה ע"ש הרי להדיא דאפילו אם אין הרבים שייכי כלל באותה מצוה אעפ"כ מועלת הפרה לדבר מצוה. ולפמ"ש י"ל דהנה הא דנדר עד"ר אין לו הפרה הטעם משום שמא אין הרבים מסכימים בהתרתו כמ"ש הקדמונים משא"כ לדבר מצוה דבהא אנן סהדי שהרבים יסכימו להתיר למען המצוה ומש"ה שפיר ס"ל לר"ח ור"ת שזהו דוקא במצוה דהרבים שייכי בגוה דאז ודאי מסכימים להתיר כדי שיוכלו לעשות המצוה אבל במצוה אחרת דלא שייכי בה איפשר שאותן הרבים אין מסכימים להתיר. משום הכי באונס שגירש דאיכא עבירת לאו דולא יוכל לשלחה וכבר כתבתי בשם מהר"ש הלוי שבזו גם אם הרבים מוחין וצווחין שלא להתיר לא משגחינן בהו שפיר מתירין גם לדעת הר"ח ור"ת. ודו"ק היטב

גם מ"ש מעכת"ה לדון בזה משום נדרי שגגות יש לו מקום בהלכה. והנה אנכי לא אדע תוכן הדברים שמה אמנם אם אמת נכון הדבר כי תקנות החבורה המה נגד דת תוה"ק נראה ברור שיכולין ב"ד של שלשה להתיר לכל אחד ואחד דברי ידידו: סי' קטו ב"ה יום ד' טו"ב אדר תרל"ט לפ"ק לבוב. בין גאולה לגאולה יעמוד ריוח והצלה לכבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן ענף עץ אבות מופלג בתורה וביראה בהר ד' יראה כש"ת מוה' צבי הירש ני' מק' בילקאמין יע"א

מכתב שאלתו הגיעני. באשה שראתה מראה ירוק כזהב. וגוף הדין מבואר בסי' קפ"ח להיתר אלא שמעכ"ת שדא בי' נרגא דהא אנן מחמרינן בכמראה תלתן אע"ג דב"ה מטהרין משום דכיון דנוטה למראה אדמומית אין אנו בקיאין בזה וא"כ גם במראה זהב מהראוי להחמיר מה"ט. איברא שהב"י כתב לתרץ דמימי תלתן ומימי בשר צלי גם ב"ה ס"ל שנוטה לאדמומית ואפ"ה מטהרין משום דדרשי דמי' דמי' הרי כאן ארבע ותו לא ומש"ה מחמרינן כיון דלכ"ע נוטה לאדמומית אנן לא בקיאין להפלות בין דם לדם משא"כ בירוק כשעוה וכזהב דס"ל לחכמים דפליגי על עקבי' דאינו נוטה כלל לאדמימות לכך גם לדידן טהור. זה תוכן דברי הב"י. ומע"כ האריך בזה דמנא לי' להב"י הא דבמימי תלתן מודו ב"ה דנוטה לאדמימות ובירוק ס"ל לחכמים דאינו נוטה לאדמימות כלל. וגם דלא שייך פלוגתא במה שהחוש מעיד. ולדעתי העני' דברי הב"י מוכרחין בגמ' ובפוסקים

דהנה התוס' הקשו בהא דמשני הגמר' דעקבי' לית לי' דרשא דמי' דמי' דא"כ מנ"ל לטמאות מראה ירוק וביאור דבריהם דלעיל פריך הגמ' אימא אדום ותו לא ומשני דמיי דמי' הרי כאן ארבע. וכיון דעקבי' ל"ל הך דרשא דמי' דמי' קשה אימא אדום ותו לא. ולכאורה צריך להבין אמאי