מהרי"א הלוי חלק א קכב

על הכהנות כולן. ולכן כתב מעכ"ת שגם הציקארי' יש להתיר משום זה

והנה מעכ"ת לא הודיעני מה אמר לו אותו איש יהודי מהו איסור הזה שמערבין בהציקאריע אם הוא איסור תורה או איסור דרבנן. שבודאי באיסורי תורה לא סמכינן על מה שאחד עושה בהיתר. ולא דמי להא דאם יש שם מחבואה אחת וכו' דשם לא הקילו רק בשבוי' דרבנן. וראי' לזה שהרי הרשב"א חשש לאסור הכרכום משום שמערבין בו חוטי בשר יבש וכתב הש"ך ע"ז להתיר משום דהבשר יבש בטל ברוב ואמאי לא התיר גם בבשר יבש מה"ט גופי' דא"א דליכא חד שאין מערב בשר ודמיא למחבואה. אלא ע"כ דהאי היתרא דמחבואה לא מהני רק לענין סתם יין דרבנן ולא לחששא דתערובת בשר נבלה שהוא איסור תורה

ובזה מיושב קושית בנו של הש"ך שהשיג בנקהכ"ס על אביו הש"ך שכתב דבשר יבש בטל ברוב דהא הוי מין בשאינו מינו וצריך ששים. ולפמ"ש י"ל שכן כוונת הש"ך כיון שעכ"פ מה"ת יבש ביבש מין בשא"מ בטל ברוב ורק מדרבנן צריך ששים ולענין איסור דרבנן שפיר יכולין לסמוך דא"א דליכא חד שאינו מערב בשר יבש ודמי למחבואה. עכ"פ הדבר ברור שלענין איסור תורה לא מהני הך סברא ללמוד ממחבואה וכמ"ש. ובזה מדוקדקים היטב דברי הש"ך שם שכ' לענין החשש שמזלפין על הכרכום יין דיש להתיר משום שבודאי אחד אינו מזלף יין ודמי למחבואה. ועוד י"ל דהרשב"א היה יודע שמערבין יין הרבה אבל בכרכום שלנו מסתמא אית בי' ששים ע"ש. ולכאורה תימה דלקמן לענין החשש שמערבין בשר יבש כתב דבטל ברוב ואמאי לגבי חשש סתם יין כתב דבעינן ששים. ולפי מ"ש נכון מאד דבאמת מין בשא"מ ביבש צריך ס' מדרבנן וזה שכתב דחוטי בשר יבש בטלין ברוב היינו שמה"ת בטל ברוב. ועיקר כוונת הש"ך לומר דלא הוי רק איסור דרבנן ותו יש לסמוך על היתר דלעיל דדמי למחבואה וכמ"ש לעיל. משא"כ לענין חשש דסתם יינן דבלא"ה ליכא כ"א איסור דרבנן א"כ לא מצי הש"ך לומר דבטל ברוב שלענין אסד"ר לא הועלנו כלום בבטול זה שגם אחר שנתבטל עדיין נשאר איסור דרבנן עליו כיון שמדרבנן צריך ששים. ועי' בש"ך סי' ס"ט ס"ק נ"ד שגם באסד"ר צריך ס' במין בשא"מ. ועיין בדגול מרבבה שם ומכ"ש באסור לח דסתם יינן ועי' בש"ך סי' ק"ט סק"ו לענין קמח בקמח ודו"ק. וא"כ לגבי איסור דרבנן בטול ברוב לא מועיל כלום ומשום כן כתב הש"ך בתחילה להתיר החשש דזילוף יין מחמת דדמי למחבואה וכמש"ל דלענין אסד"ר יש לסמוך על היתר זה. ואח"כ כתב הש"ך ועוי"ל דגם בלאו היתר דמחבואה יש להתיר מטעם בטול בששים וזה ברור מאד בס"ד. ועי' בסי' קי"ד סעי' ו' בהג"ה שכתב הרמ"א להדיא דהיתר זה משום דדמי למחבואה לא מהני רק באיסור דרבנן וכ"כ בתשו' נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ל"ד

מיהו עדיין יש לכאורה מקום להתיר בנ"ד כיון שבודאי יש רוב בהציקאריע נגד האיסור המעורב וא"כ אף אם הוא איסור תורה מ"מ מה"ת ברובא בטל ולענין איסור דרבנן שפיר נוכל לסמוך משום דודאי איכא חד דלא מערב ודמיא למחבואה. אמנם לפמ"ש מעכ"ת שנתברר דאיכא מקומות שמערבין בו איסור א"כ א"א להתיר מטעם זה דדמי לשתי שבילין וכמ"ש הט"ז בסי' קי"ד ס"ק י"ג

עוד כתב מעכ"ת מאחר שאין דרך לאכול הציקאריע כי אם ע"י בישול במים ובצירוף המים בודאי יש ששים נגד האיסור המעורב שם זהו דבר נכון. דבודאי אין כאן משום מבטל איסור לכתחילה במה שמבשלין הציקאריע כמ"ש בש"ך סי' קי"ד שם מאחר שהוא ספק אם יש כאן איסור. ולכאורה הי' מקום לאסור משום חנ"נ מאחר שקודם הבישול לא הי' ששים בהציקארי' נגד האיסור ונתקן עם האיסור ביחד ונאסר וא"כ בעינן אח"כ ס' נגד כל הציקארי'

אמנם באמת הא ליתא מכמה טעמים. חדא לפמ"ש הט"ז סי' צ"ב ס"ק ו' בשם הה"מ לענין טפת חלב שנפלה על החתיכה ולא נודע על איזה חתיכה נוער את הקדרה ומבטלה בששים ול"א בזה חנ"נ מאחר שאינו יודע איזה חתיכה היא לא נעשית נבלה וכ"כ הש"ך שם ס"ק ח' בשם או"ה דהיכא שלא הוברר האיסור ל"א חנ"נ ע"ש. ובנ"ד ג"כ לא נתברר אם יש כאן איסור כלל ול"ש חנ"נ. ועוד כיון דחנ"נ בשאר איסורין הוא רק מדרבנן א"כ בספק ל"א חנ"נ בשאר איסורי' וכן כתב הפרמ"ג במב"ז סי' צ"ב ס"ק י"א. ועוד דלפי מ"ש הש"ך בסי' צ"ט ס"ק ט"ו בשם או"ה דבלא נודע ל"א חנ"נ אף שהש"ך שם חולק ע"ז מ"מ זה דוקא דבשעה שנודע חח"כ עדיין היתה החתיכה בתוך התבשיל שאז כיון שאותה חתיכה בודאי נשארה באיסורה דאין הגעלה באוכלין וקיי"ל איפשר לסוחטו אסור וא"כ בשעה שנודע שאז בודאי נ"נ חוזר ואוסר את כל התבשיל משא"כ כשקדם וסילק החתיכה מהקדירה קודם שנודע מבליעת האיסור בהחתיכה שפיר יכולין לסמוך ע"ד או"ה וסיעתו להתיר בלא נודע. וכן כתב הגאון מוה' עקיבא איגר ז"ל בתשובה סי' ס"ז ע"ש. ומכ"ש בנ"ד שגם לבסוף לא נודע כלל משום חיסור פשיטא דאין שייך לומר בזה חנ"נ כן נלפענ"ד. ולכן אם אמת הדבר, שלאחר שנתוסף בהציקארי' מים המתבשלין יש ששים נגד האיסור שנתערב מותר לשתות ממנה וגם בספק אם יש ששים ג"כ איפשר להתיר מטעם ס"ס. ולגודל הטרדה אקצר: דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח

סי' קיד ב"ה יום ה' כ"ד טבת תרמ"ס לפ"ק לבוב

יצו ה' את הברכה לכבוד הרבנים הגדולים חריפים ובקיאים המפורסמים לתהלה חסידים ואנשי מעשה כש"ת מוה' צבי שיינהארין ומוה' יעקב קאפיל ני' בד"ר בק' וויזניצא יע"א

מכתב שאלתם הגיעני על אודות אשר בעירם התלקטו אנשים רקים ופוחזים קשר בוגדים שכל תכלית מגמתם לעקור ולהשכיח מאת אחב"י התורה והיראה. ולאשר יראו למו אולי אם יתגלה מחשבתם ומזימתם לא יעלה בידם לצודד נפשות. ולא תעשינה ידם תושי' כי כל איש ואיש אשר הריחו ביראת ה' והמכירים את קונם יברחו מהם ומהמונם ולכן יזמו והערימו לכזב בלשון רמי' לאמר כי כוונתם לשם שמים ליסד להם חברה קדושה. ובכן משכו בחבלי שוא ושפת שקר כמה אנשים הולכים לתומם בדרך הישר ויראי ד' באמרם דבמצוה קא עסקו ועשה ביניהם פנקס החבורה בכתב השיאו אותם בחלקת לשונם כי טוב ונכון הוא לפניהם שכל נשי החבורה ישבעו מבלי להפרד איש מאחיו. וכן עשו ותקעו כפם זה לזה ובאו על החתום בכתב באלה ושבועה אשר יחד יהיו תמים בקשר אמיץ בהחברה ולא יתפרדו אחד מחבירו. אפס אחרי כן כאשר ראו והתבוננו כי מחשבת מיסדי החבורה לרעה ורוח פריצים בקרבם לסוג אחור מאחרי ד' ופקודיו ולעזוב אורח הישר וכתיב התורה והמצוה נחמו וקראו עצרה וצעקו מרה על אשר נתערבו בחברת אנשי עול ונלכדו בשחיתות מחטיאי אדם כאלה. ורצונם ותשוקתם כי הב"ד יתירו להם התק"כ והשבועה אשר נשבעו להם. ומעכת"ה דרשו ממני כי אחוה להם דעתי העני' על פי דתה"ק בזה

הנה מקור הדבר הוא ברמ"א סי' רכ"ח סעי' כ"א שכתב י"א ארבעה שנשבעו יחד מיקרי ע"ד רבים שכ"א נשבע לשלשה חביריו ועל דעתם. אמנם בסעיף ל' כתב המחבר צבור שהסכימו על ענין אחד ונשבעו כל איש מהם עליו אין להם תקנה עד שיחרטו כולם וימצאו פתח לשבועתם