מהרי"א הלוי חלק א קכ

דוחק לאוקמי מתני' כיחידאה דלא קיימ"ל כוותי'. ועוד קשה דהא גם כרבנן ה"מ לאוקמי ובסיכך בארוכה ושתי כרעים ולמה לי' להש"ס לאוקמי מתניתין בקצרה וכר"נ. אמנם לפי מ"ש הדבר נכון מאוד דהרי התם בסוכה בעי לאתויי ממתני' סייעתא לר"א בר טביומי דסיככה בבלאי כלים פסולה אע"ג דעכשיו אין מקבלין טומאה פסול לסכך משום דקיבל טומאה מכבר ומש"ה פסול לסכך באריכות המטה משום שירדה על המטה תורת טומאה כשהיתה שלימה. ואהא דחי בגמרא דלעולם סיככה בבלאי כלים כשרה ומש"ה פסול לסכך בארוכות מחמת דמקבלי טומאה השתא. ומיירי בארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים ומתניתין אתיא כחכמים דאמרי מטה מיטמאת אברים דכיון דמתני' פסלה לארוכות המטה לסכך משום דמקבלי טומאה עכשיו אם כן אין זה ענין כלל לפלוגתת ת"ק ור' נחמי' דהם פליגי לענין הטומאה שקבלה המטה בהיותה מחוברת ובזה ס"ל לת"ק דוקא בארוכה ושתי כרעים טמא משום דבעינן צורת המטה עומדת כיון דעיקר טומאתה משום שסופו לחזור ולחברה. משא"כ לענין שתקבל טומאה אחר שנתפרקה דבזה אינו מועיל מה שסופו לחזור ולחברה. ורק דבעינן שתהי' גם עכשיו ראוי קצת לתשמיש' ומש"ה טמא בין בארוכה בין בקצרה משים דחזיא למיסמכינהו אגודא כדאמרי' בסוכה שם ואתיא מתני' כחכמים דר"א דקיי"ל כוותייהו דמטה מטמאות אברים וזה ברור כשמש. ועי' בש"ס שבת דף נ"ח ע"ב שם מבואר להדיא ברש"י ובתוס' ד"ה אלא אמר רבא דטעמא שהדיוט יכול להחזירה אינו מועיל כי אם לענין הטומאה שקבלה כבר בהיותה שלימה ולא לענין שתקבל טומאה עכשיו לאחר שנתפרקה ורק לענין שתקבל טומאה מכאן ולהבא אמרינן התם טעמא דראוי להקישו ע"ש בתוס' ובמהרש"ל

ומעתה מבואר הדבר שאם עשה ברזא של עץ לסתום הנקב אף שבשעת עשיית הנקב היה דעתו לסותמו בברזא והדיוט יכול להחזירה זה אינו מועיל רק לענין אם קבלה התבה טומאה בהיותה מחוברת עם הברזא בזה יש לומר אף אם נטל הברזא אח"כ לא פרחה טומאתה דמעיקרא כיון שעדיין צורת התבה עומדת וכדאמרינן במטה שהיתה טמאה מדרס ונתפרקה וכן בזוג אע"פ שניטל הענבל טמא לדעת התוס' בשבת שם הואיל והדיוט יכול להחזירה אבל אם אנו דנין לענין שתקבל טומאה עכשיו לאחר שנתפרקה בזה אינו מועיל אף שסופו לחזור ולחברו. ולכך פריך בש"ס סוכה למאי חזיא. וכן בשבת שם איצטריך דוקא לטעמא הואיל וראוי להקישו ע"ג חרס משום דלענין קבלת טומאה עכשיו אחר שנתפרק לא מהני מה שסופו לחזור ולחברו ובעינן שיהא ראוי גם עתה למלאכה כמבואר להדיא בש"ס שבת דף נ"ט ובתוס' שם. ומה שחידש הנו"ב דכיון שבשעת עשיית הנקב דעתו לסותמו בברזא נקב כזה אינו מבטל לה מתורת כלי הרי גם במטה שנתפרקה וכן בניטל הענבל ג"כ דעתו לחזור ולחברם ועומד להיות מחובר ביחד מאחר שהוא של אדם אחד ואפ"ה אינו מועיל לענין שתקבל טומאה עכשיו אחר שנתפרקה. וא"כ לאחר שנטל הברזא שוב אין על התיבה תורת כלי לענין שתקבל עכשיו טומאה ורק לאחר שסתמה בברזא אז הוי' כלי וא"כ כיון שסותם המקוה לאחר שנתחברה התיבה בקרקע הוי קבעו ולבסוף חקקו

מכל הלין מילין מעליותא דכתיבנא בעזה"י נראה לפענ"ד שאם קשה הדבר לחמם חת המקוה כי אם אחרי שיסתם המקוה בברזא של עץ כשר הדבר לעשות כן ובפרט בדור פרוץ בעוה"ר. וגם הנו"ב בעצמו באמצע התשובה שם נראה דלא ברירא ליה סברתו מה שחידש בענין הברזא. וכבר הוכחתי בעז"ה בראיות ברורות דלא כוותיה רק באופן אשר בשעת הטבילה יסירו הברזא ויהיו מי המקוה מחוברין למים שתחת הקאסטען משום דאם לא כן כבר נעשו כל מי המקוה שאובין בהיותה סתומה בברזא ולענין כולו שאוב דפסול מה"ת לא מהני קבעו ולבסוף חקקו כמו שהאריכו האחרונים ולכן בעי' דוקא אשר בעת הטבילה יסירו הברזא ולא יהא תורת כלי עליו וכמו שהארכתי וגם מה שהי' עליו שם שאובין יתחבר עתה למי המקוה ויכשרו השאובין עם חבורן למקוה כשר. כן נראה לפענ"ד בעז"ה

ומה שנסתפק מע"כ אם מי המקוה הנמשכין דרך הצנורות דין מעין עליהם או לא כי לא יכול לו לידע אם הם הנמשכים מן מעין או מן מים הנקוים. הדבר פשוט שאין עליהם רק תורת מקוה שמלבד שהוא ספק תורה דמי מקוה פסולין בזוחלין מה"ת לדעת כל הפוסקים כמ"ש בדרכי משה ודלא כהב"י. וגם איכא חזקת טומאה. אלא שגם אילו ידענו בבירור שמי המקוה נמשכים מן מעין מ"מ כיון שמה שנמשך המים להמקוה דרך הצנור למעלה מן המקוה פשיטא דלא חשיב בזה חיבור דקיימ"ל דניצוק אינו חיבור כמו שכתב הריב"ש בתשובה סי' רצ"ב. ועי' בתוס' גיטין דף ט"ז ד"ה הניצוק. ואם כן כיון שזה הקילוח אינו חיבור בין המקוה למים הנמשכים וגם הנקב למטה נסתם בברזא וא"כ הוי כנפסק מן המעין ודינו כמקוה כמו שכתב הש"ך ס"ק ל' ואינו מטהר רק באשבורן

גם מה דמספקא לי' לכ"ת אם מיקרי זוחלין מה שהצנור יורד לתוכו מלמעלה למטה. הדבר פשוט דזה לא מיקרי זוחלין ולרוב הטרדה קצרתי. דברי ידידו: סי' קיב ב"ה יום ד' כ"ו שבט תרל"ח לפ"ק לבוב. הנני נותן את בריתי שלום לכבוד ידידי הרב החריף ובקי משנתו קב ונקי המופלג בתורה וביראת ד' טהורה כש"ת מוה' לוי ני' מק' טורבין יע"א

מכתב שאלתו הגיעני ויסלח נא מעכ"ת על אשר אחרתי עד עתה מלהשיבו. כי טרדות רבות סבבוני בשו"ת שונות נחוצות למעשה ולכן לא יכולתי לשים עין ולב על דבריו עד היום

בדבר הס"ת שאחר כתיבת שם הקדוש ב"ה נשפך דיו עליו ונמשך רגל ה"א ראשונה לגגה וגם אות וא"ו נדב"ק לה"א ראשונה וה"א אחרונה. ומעכ"ת פלפל בחכמה ויבואר לפנינו אי"ה

מה שהקשה למה השמיטו הטור והמחבר הך דינא דמס' סופרים דדיו שנשפך על השם מותר למוחקו כדי לתקן שאין זה דרך מחיקה רק דרך תיקון והרי דין זה דמ"ס מוסכם מכל הפוסקים. ומע"כ האריך בזה הרבה ומתוך פלפולו נראה שהבין דבמ"ס מתיר למחוק כל האות שנפל עליו הדיו ולכתוב האות מחדש. ולפי ענ"ד לא כן הוא וראי' לזה שהרי על מ"ש הטור ס"ס ע"רו דאם יש דבק באותיות השם מותר לגוררו כתב ע"ז הב"י שכ"כ המרדכי אומר ר"י שאם הדביק אות של שם מותר למחוק וראי' ממ"ס ע"ש. ועיינתי במרדכי גופא פ' הקומץ וראיתי שהביא שם דברי מ"ס הנ"ל מדיו שנשפך על השם ואם כדברי מעכ"ת מה ראי' היא זו דהרא"ש והטור ומרדכי מיירי מגרירת הדבק והאות נשאר בהכשרו וכמ"ש הטור שם וכשתיקן האותיות נשאר השם בהכשרו אלמא דמיירי מגרירת הדבק לחוד. והמ"ס איירי שגורר כל האות וכותבו מחדש. ועוד שהב"י שם הביא שהמרדכי שם חלק על הר"י שאסור לגרור הדבק דלא דמי למ"ס דהתם כבר נתקדש השם כשנפל עליו דיו ומצוה לתקנו ולדברי מעכ"ת מה מצוה איכא בזה הא סוף סוף נמחק השם לגמרי ומאי נפ"מ אם יכתוב השם מחדש על יריעה זו או שיכתוב יריעה אחרת. ועל כן נ"ל דכוונת המ"ס שקולף הדיו לבד והאות נשאר בהכשרו ולכן שפיר הביא הר"י ראי' משם