מהרי"א הלוי חלק א קיט

אינם מחוברים לקרקע טהורים דהיינו שלא נקבעו עדיין. וכ"כ התוי"וט פי"א דכלים שם. וזה ברור ואמת בכוונת הרא"ש בס"ד

גם מה שהקשה הנו"ב שם מהא דתנן של בהמה ועשאו לדלת אע"פ שקבעו במסמרים טמא שכל הכלים כו' ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה דמשמע דלא מהני מה שחיברו לקרקע כיון שלא נעשה מתחילתו לקרקע. לפענ"ד לא ק"מ דודאי אם נשתמשו בו בתלוש לדבר אחר כמו בזוג של בהמה אינו מועיל מה שחיברו לקרקע. דהא הטעם דמחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה משום דילמא אתי לאמלוכי ממחשבתו השני' ויחזור למחשבתו הראשונה שהי' עומד מתחילתו וס"ל לתנא דמה שקבעו בדלת במסמרים לא הוי רק מחשבה בעלמא כיון שעדיין יכול לחזור וללקחו מהדלת ולהחזירו לבהמה כמו שהי' בראשונה. וכן כתבו בתוס' שבת דף נ"ח ד"ה אע"פ. ומש"ה תנן בפ"כ מכלים מ"ד עשאה אבוס לבהמה אע"פ שקבעה בכותל טמאה דמאחר שכבר נשתמשו בו לשם אבוס לא בטלה מחשבתו הראשונה במה שנקבע בכותל משום שעדיין יכול לחזור לכמו שהיתה לעשותה אבוס בתלוש. משא"כ בדבר שלא נשתמשו בו בתלוש לשום דבר אף שכבר ירד לו תורת טומאה מפני שראוי לתשמיש מ"מ אחר שקבעו בקרקע טהור. כיון שלא היה עומד מקודם לשום תשמיש מיוחד אין לחוש שמא יקח אותו מן הקרקע לתשמיש אחר ולהכי שפיר יש לומר דבטל לגבי קרקע

עוד יש מקום להתיר בנ"ד לענ"ד. ע"פ מ"ש הרא"ש בסוף פ"ק דסוכה בהא דמחצלת שאם עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואם עשאה לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה וכתב ה"ר ישעי' דאלו המחצלאות שמוכרין התגרין וכו' לאו בתר עשייתן אזלינן שהאומן אינו עושה אותן אלא למוכרן לכל מי שצריך להם כל אחד ואחד לפי צורכו וא"כ אין לילך אלא אחר קנייתם וכו' וא"כ אדם יכול ליקח מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה אע"ג דחזיא לשכיבה בתר מחשבתו אזלינן וכיון שקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה ע"ש. וא"כ בנ"ד י"ל דמסתמא בשעת עשיית המקוה כשנצרכו לצורך תיקונה צנור של נחושת הלכו לבית האומן או לחנות לקנות הצנור וא"כ אנו הולכין אחר מחשבת הקונה כיון שעומד למכירה למכור לכל אחד ואחד לפי צורכו. ומאחר שהקונה קנה את הצנור לצורך המקוה ואנן אזלינן בתר מחשבת הקונה חשיב כנעשה מתחלה לקרקע ואף לדברי הנו"ב לשיטת הרא"ש נמי כשר וזה ברור מאד. ואע"פ שהרא"ש שם חולק על ה"ר ישעי' וקיימ"ל כהרא"ש כמבואר באו"ח סי' תרכ"ט סעיף ו' היינו משום מראית העין כמבואר שם כיון שדרך לעשותן לשכיבה אתו כולי עלמא לסכוכי בהו אף אם קנאן לשכיבה. אבל עכ"פ כיון שמדינא טהור מיקרי הוייתו ע"י טהרה עכ"פ לפי ענ"ד הדבר פשוט שאין בנ"ד שום חשש מחמת הצנור של נחושת הקבוע סמוך להמקוה

ועתה אבוא נא על סדר ספקותיו בדבר הברזות של עץ שעשו לסתום נקב המקוה. כבר נודע כי רבינו הגדול בעל נו"ב מהד"ת בסי' קמ"ב שדא בי' נרגא כי מאחר אשר בשעה שעושין הנקב דעתו לסותמו בברזא נקב כזה אינו מבטלו מתורת כלי. ואין זה דומה לקבעו ולבסוף חקקו דשם אף שדעתו לחקוק את העץ ולעשותו כלי בשביל זה לא ירדה תורת טומאה להעץ ולא נעשה כלי רק אחר שנחקק ואז הוא כבר קבוע בארץ ובטל לגבי קרקע מה שאין כן בתבת המקוה מיד שנגמרה התבה מקבלת טומאה וע"י הנקב אנו רוצין לבטלה מתורת כלי. א"כ י"ל דכיון שבשעה שעושה את הנקב דעתו לסותמו בברזא לא נפקע תורת טומאה בזה. והביא ראי' לדבריו מהל' נט"י סי' קנ"ט ס"ז בהג"ה. והנה זו הראיה דחו כל האחרונים והדין עמהם. אמנם בגוף הדין מצאתי להגאון בעל חתם סופר חיו"ד סי' קצ"ב שהביא בשם הגאון בעל בית אפרים שחולק על הנו"ב ובעל ח"ס הסכים אתו בלי שום ראיה. וידעתי את מעוט ערכי כי איני כדאי להכריע ביניהם אמנם כן לאשר שפשט מאוד המנהג לסתום את נקב המקוה בברזא של עץ יצאתי מגדרי ליישב מנהגן של ישראל

ולפי ענ"ד נראה להביא ראיה ברורה שלא כדברי הנו"ב מאותה ששנינו בכלים פי"ח מ"ה מטה שהיתה טמאה מדרס נטלה קצרה ושתי כרעים טמאה ארוכה ושתי כרעים טהורה רבי נחמי' מטמא. והתם מיירי כשכל המטה קיימת רק שנתפרקה וסופו לחזור ולחברה אבל אם נאבד או נגנב חצי' אפילו אם נשתייר ארוכה ושתי כרעים טהורה כמבואר במשנה שם סוף פי"ח וע"ש בר"ש ובתיו"ט. ובסוף פי"ח שם תנן מטה מטמאה חבילה וכו' דברי ר"א וחכ"א מיטמאות אברים ומטהרת אברים. ובש"ס דסוכה דף ט"ז מפרש בגמ' דברי חכמים בארוכה ושתי כרעים קצרה ושתי כרעים למאי חזיא למיסמכינהו אגודא ולמיתב עלייהו ומישדי אשלי ע"ש. והנה לכאורה דברי חכמים אתיין כר"נ דס"ל בין בארוכה ושתי כרעים בין בקצרה ושתי כרעים טמא דלרבנן דפליגי אר"נ ס"ל דאין טמא רק אם נשתייר ארוכה ושתי כרעים. והרמב"ם סוף פכ"ו מכלים פסק כרבנן דר"נ וכחכמים דפליגי על ר"א וכבר השיגו הראב"ד בזה. אמנם הכסף משה שם כתב לתרץ דלא שייכי הני פלוגתות אהדדי כלל. דבמשנה הי' נחלקו ר"נ ורבנן במטה שקבלה כבר טומאת מדרס בעודנה שלימה קודם שנתפרקה וכדתנן להדיא במתניתין מטה שרתה טמאה מדרס דאלמא שכבר קבלה טומאה. ואחר שנתנרקה פליגו בה ר"נ ורבנן דרבנן סברי דדוקא בנשתייר ארוכה ושתי כרעים שעדיין צורת המטה עומדת כמ"ש הרמב"ם פכ"ו מכלים הל' ו' בזה דוקא טמא הואיל וסופו לחזור לחברה אבל בנשתיירה קצרה דבטלה צורת המטה בזה לא מטמאינן מפני שיכול לחזור ולחברה דמאחר שכבר בטלה צורת המטה אף אם יחברנה אח"כ פנים חדשות באו לכאן כיון שכבר נתבטל צורתה. ור"נ פליג ומטמא בכל ענין אף בקצרה ושתי כרעים הואיל וסופו לחזור ולחברה. וכאן א"א לטמא מטעם דחזיא למיסמכינהו אגודא כדאמרינן בסכה. דהא לא שייך רק אם אנו דנין שיקבל טומאה עכשיו אור שנתפרקה בזה יש סברא לומר דחזיא גם אחר שנתפרקה למדרס שראוי לסומכן לכותל ולישן עליהן. משא"כ אם אנחנו דנין על טומאה שקבלה כבר בהיותה שלימה א"כ אחר שנפרקה אף שראויה לשכב עלי' אם יסמכנה לכותל אבל בזה יי' פנים חדשות שהמטה שהיתה בעת קבלת טומאה כבר נתרקה ומש"ה איצטרכינן לטעם הואיל וסופו לחזור ולחברה ענין טומאתה הראשונה. ולרבנן דפליגי אר"נ בעינן ג"כ שיהא צורת המטה עומדת דהיינו שנשתייר הארוכה. אמנם פלוגתא דר"א וחכמים סוף פי"ח דכלים הוא לענין קבלת טומאה לאחר שנתפרקה שבזה א"א לטמא אותה מטעם שסוו לחזור ולחברה דזה לא מהני רק לענין שלא יתבטל ממנו שמה הראשון אבל לא לענין שתקבל עכשיו טומאה שאין שם דבר מקבל טומאה על שם סופו. ומש"ה פריך בגמ' סוה למאי חזיא דעל מתניתין דפלוגתת ר"נ וחכמים לא הי' יכול להקשות למאי חזיא דאף שאינה ראויה לכלום טמאה משום דסופו לחזור ולחברה ולא פרחה טומאתה. משא"כ פלוגתת ר"א ורבנן דלא תנן בה מטה שהיתה טמאה מדת רק מיטמאה אברים דמשמע לענין קבלת טומאה לאחר שנתפרקה שבזה לא מועיל מה שסופו לחזור ולחברה פריך בגמ' שפיר למאי חזיא עכשיו לענין שתקבל טומאה ו"ז משני דחזיא למיסמכינהו אגודא. זהו תורף דברי הכ"מ אלא שהארכתי הרבה לבאר דבריו הקדושים לפרש דברי הגמ' לדעתו

ובזה אין אנו צריכים למ"ש התוס' בסוכה דף ט"ו ע"ב ד"ה בארוה דסוגיא דשמעתין אתיא כר' נחמי' שזהו