מהרי"א הלוי חלק א קיח

מכתב שאלתו הגיעני בדבר המקואות שנעשו בעירו אשר לא מצאו מעיין במקומו והמשיכו בסילונות ממקום רחוק ולא נודע אם המים הבאים דרך הצינורות המה מי מעין או מי מקוה והצינורות המה של עץ עד המקוה רק בקצה הצנור של עץ הסמוך למקוה תחבו צנור עגול של נחושת ופיו מחזיק כשפופרת הנוד וממנו נוזלים המים למקואות והמים הניגרים בעצמן אינם כשפופרת הנוד רק כחוט עב מלמעלה למטה. וע"פ הרוב אין מי המקוה מגיעים עד הצנור כי הוא ממעל למי המקוה. וגוף המקואות עשויין מן דפי עץ שהוחלקו במלקט ורהיטני מעשה אומן חרש אחד באחד יגשו שלא יזוב מן מימיהן כלום. ומחמת חשש כלים עשו נקב גדול בכל מקוה ותחבו בהנקבים ברזות של עץ כדי שלא יצאו המים ומעכ"ת פקפק על הכשר המקואות ודרש ממני להודעו דעתי העני' בזה

הנה הא שמבוחר בכמה דוכתין שמותר להמשיך מים למקוה דרך צנור זהו דוקא בצנור של עץ או חרס דפשוטיהן טהורים וכיון דיש נקב לצנור משני הצדדין ואינו ראוי לקבלה דינו כפשוטי כלי עץ וחרס ואין עליו תורת כלי ומש"ה מותר להמשיך על ידו מים למקוה ואין על המים דין שאובין כיון שאין תורת כלי על הצנור. גם מיקרי הוייתו ע"י טהרה מאחר שהצנור אינו מקבל טומאה כמ"ש. אבל בצנור של מתכות כיון דפשוטי כלי מתכות טמא א"כ גם צנור של מתכות טמא. וא"כ ניהו שאין כאן חשש שאובין דלא גרע מצנור של עץ שיש לו ד' שפיות דודאי מקבל טומאה ואעפ"כ אם זקפה על צדא אין על המים תורת שאובין לפי שאינה עומדת דרך קבלתה כמו שמבואר בש"ע סעיף ל"ה וא"כ גם בצנור של מתכות אף שמקבל טומאה לא מיקרי המים העוברים עליו שאובין. מ"מ יש חשש מחמת הוייתו ע"י טומאה כיון שהמים עוברין דרך גור המקבל טומאה. ואף שמבואר בש"ע סעיף מ"ח שאם הסלון מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע. זהו דוקא אם תחילת עשיית הסילון היה כדי לחברו בקרקע כמבואר בתשו' הרא"ש שהביא הב"י שם וכן כתוב בדגול מרבבה שם בגליון הש"ע. וכאן בנדון שלפנינו לא ידענו אם הי' עיקר עשיית הצנור של נחושת כדי לחברו בקרקע. הן אמת שמדברי תשו' הרשב"א שהביא הב"י ומתשובות המיוחסות סי' רכ"ז שכתבו בסתם שאם הסילון מחובר לקרקע אינו מקבל טומאה ומיקרי הוייתו ע"י טהרה משמע שלא כדברי הרא"ש א"א דבכל גוונא טהור מאחר שחיברו לקרקע אף אם לא עשה מתחילתו לשם כך

ולכאורה יש מקום ענ"ד לומר דהרא"ש והרשב"א לטעמייהו אלו כי הנה הרא"ש כתב שפסול דהוייתו ע"י טומאה הוא דוא בממשיך מי גשמים למקוה דרך דבר המקבל טומאה אבל ממשיך מן מקוה או מן מעין למקוה אחר כשר אף אם המים עוברין דרך דבר המקבל טומאה משום דנטהר ע"י השקה שמתחבר למקוה כשר. והביא ראיה ממתני' דמטהרין א המקואות וכו' כיצד הוא עושה מביא סילון של חרס או של אבר וכו' דמוכח מזה שאע"פ שעוברין המים דרך סילוק של אבר המקבל טומאה מותר כיון דיש השקה למקוה כשר. על הרשב"א חלק ע"ז וסובר שאין חילוק בין אם ממשיך מי גשמים או מי מקוה בכל גוונא בעינן שתהא הוייתו ע"י טהרה והך מתני' דמטהרין המקואות שמביא סילון של אבר מול לה הרשב"א במחבר הסילון בקרקע ועי' בב"י. ומעתה שיטת הרשב"א וסיעתו הדבר מוכרח שאף אם לא נעשה הסילון מתחילתו לשמש עם הקרקע אפ"ה מותר כדתנן במתניתין יביא סילון של אבר אע"פ שלא ידענו אם נעשה מתחילתו גם כך כיון שמחברו עכשיו בקרקע מותר דהרי לשיטת האב"א עיקר ההיתר מחמת שמחברו לקרקע. אבל הרא"ש לשיטתו דס"ל דבעינן שיהא נעשה מתחילתו לשמש עם הקרקע א"כ אי אפשר לומר שטעם ההיתר במתני' דמטהרין המקואו' משום דהסילון מחובר לקרקע שזה אינו מועיל לדעת הרא"ש ושיטתו מאחר שלא נעשה מתחילתו לשם כך ומש"ה הוכרח הרא"ש לומר שטעם ההיתר במתני' דמטהרין משום דמחובר למקוה כשר

וע"פ ד"א מיושב היטב קושית הדגול מרבבה על הש"ע שהשמיט הא דבעינן שיהי' עשוי הסילון מתחילה לשמש עם הקרקע. ולפמ"ש נכון מאד דהרי דעת המחבר בסעי' מ"ט כדעת הרשב"א דבכל ענין בעינן הוייתו ע"י טהרה אפילו בממשיך מי מקוה. וכן כתב הב"ח שם דהמחבר פסק כהרשב"א. וא"כ ע"כ צריך להעמיד מתני' דמטהרין במחבר הסילון בקרקע כמ"ש וכ"כ הט"ז ס"ק ט' וא"כ מוכח להדיא דאף אם לא נעשה מתחילתו לשם קרקע מותר דהא במתני' מביא סילון בעלמא ומחברו לקרקע. ולכן השמיט המחבר מ"ש הרא"ש שיהי' נעשה מתחילתו לשם קרקע דלשיטת המחבר א"א לומר כן ודו"ק

ומעתה בנ"ד ממנ"פ כשר לדברי הכל כיון דבאים המים דרך המשכה ממקום אחר א"כ לשיטת הרא"ש לא בעינן כלל בזה הוייתו ע"י טהרה. וגם לשיטת הרשב"א דלא מחלק בהכי מ"מ כשר כיון שחיברו לקרקע. ואף שלא נעשה מתחילתו לשם קרקע הרי לשיטת הרשב"א דסובר דאף בבאין דרך המשכה בעינן הוייתו ע"י טהרה א"כ ע"כ מוקים מתניתין דמטהרין דמותר משום דמחברו לקרקע אף שלא נעשה מתחילה לשם קרקע. ולשיטת הרא"ש דבעינן שיהא נעשה מתחילתו לשם קרקע ע"כ הטעם דמתני' דמטהרין מקואות משום שבאין המים דרך המשכה ג"כ כשר בנדון דילן כיון שהמים באים דרך המשכה וזה נכון מאוד בעזה"י

וגם לפי מ"ש הגאון בעל נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קל"ז לחלק בין היכא שמונחים ע"ג קרקע שבזה דוקא בעינן שיהי' נעשה מתחילתו לקרקע אבל במחובר לקרקע או טמונים בקרקע אפי' אם לא נעשה מתחילתו לשם קרקע מותר נמי מותר בנ"ד כיון שמחובר לקרקע

ודע שהגאון הנו"ב שם כתב דברים אשר לא זכיתי להבינם שתמה על תשו' הרא"ש כלל ל"א סי' ז' שסותר דברי עצמו שמתחילה כ' שהסילונות טהורים משום שנתחברו לקרקע כדתנן פי"א דכלים כלי מתכות וכו' טמא חוץ מן הדלת והנגר וכו' מפני שנעשו לקרקע ואפילו אם אינם מחוברים לקרקע טהורים כיון שלא נעשו אלא לשמש הקרקע. ואח"כ באותה תשובה כתב הרא"ש שהגדולים החמירו לפסול מקוה שהמים באים לתוכה ע"י סילונות של מתכת איפשר שאם הסילונות מונחות ע"ג קרקע ולא נתחברו בבנין עם הקרקע וכו' ומקבלין טומאה אבל אם נתחברו בבנין עם הקרקע או שטמונים כולם בתוך הקרקע נתבטלו עם הקרקע וטהורין. ותמה ע"ז הנו"ב שם שהרי בתחילת דבריו כתב הרא"ש בעצמו שאפילו אם אינם מחוברין לקרקע טהורין ומתוך כך נדחק שם ליישב דברי הרא"ש. ואחרי המחילה אלף פעמים מכבוד קדושת תורתו שגה בהבנת דברי הרא"ש שהוא ז"ל היה סבור שמ"ש הרא"ש בתחילת דבריו ואפי' אם אינם מחוברים לקרקע טהורים דהיינו שהסילונות לא נתחברו לקרקע רק מונחים ע"ג קרקע טהור ומתוך כך הקשה מה שהקשה. אבל באמת כוונת הרא"ש בתחילת דבריו דהדלת והנגר וכו' טהורים מפני שנעשו לקרקע ואפי' אם אינם מחוברים לקרקע היינו שעדיין לא נקבעו בקרקע טהורים. וזהו שסיים הרא"ש כיון שלא נעשו אלא לשמש הקרקע והיינו כיון שנעשו מתחילתן לשמש את הקרקע טהורים תיכף אפילו קודם שנקבעו בקרקע והם תלושים. אמנם מדין זה אם צריך שיקבעו בקרקע או שיהו מונחים ע"ג קרקע מזה לא מיירי הרא"ש כלל עד לבסוף שמביא בשם הגדולים לחלק בזה. ותדע שכן גם הרמב"ם בפ"ט מכלים הל' א' כשהביא משנה זו סיים דאינם מקבלים טומאה אף קודם שנקבעו וזה עצמו מ"ש הרא"ש ואפילו אם