מהרי"א הלוי חלק א קיז

הכריע הפלתי בסי' פ"ז שבבלוע בכלי לא שייך איסורא דלא תבשל. וכיון דלא שייך בכלים שמקודם מ"ת איסורא דטכ"ע משום בב"ח גם משום שאר איסורין אין לאסור כיון דטכ"ע בשאר איסורין הוא רק משום לתא דבב"ח וכמ"ש

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש. כי הנה התוס' הקשו על שיטת רש"י דלינת לילה פוגמת דא"כ אמאי הצריכה תורה שבירה או מריקה ושטיפה בכלי מקדש דהא בשעה שנעשה נותר נפגם. ותירץ הר"ן בסוף ע"ז דהטעם הבלוע בקדרה שאינה בת יומא אינו פגום בדופני הקדרה אלא שאינו משביח תערובות וכיון שבדופני הקדרה הטעם מושבח ועדיין שם נותר עליו צותה התורה לבערו מן העולם וביעור הנותר הוא ע"י שבירה בכ"ח או הגעלה בכלי מתכות עש"ה בר"ן. ולפ"ז יש מקום לומר כיון דבמן צותה תורה איש אל יותר ממנו עד בוקר והיכא דנבלע מן המן ע"י בישול בדופני הכלי בודאי הכלי צריך הגעלה ולא משום פליטת איסור בלבד שיפלוט היום בבישול מה שבלע אתמול אחר שנאסר משום נותר אלא בלא"ה צריך הגעלה כדי לבערו מן העולם שהוא ע"י הגעלה כמ"ש הר"ן ומאחר שבמ"ת לא היו אוכלים כי אם המן לא הוצרכה תורה להתיר להגעיל הכלים משום פליטת איסורן דבלא"ה היו כל כליהם צריכין הגעלה בכל יום כדי לבער הבליעה הנותרת מן המן דאתמול. ורק בכלי מדין ששבו כלים מהנכרים ולא היו בלועים ממן רק משאר דברים בזה חדשה תורה הלכה דהכלים צריכין הגעלה משום פליטת האיסור. ועדיין יש לפקפק בזה וצ"ע

ומה שרמז הד"ג להקשות על הראב"ד דטבילת כלי נכרים הוא מן התורה לא הבנתי רמיזותיו. ואם היתה כוונתו לשאול ואמאי לא הצריכה תורה טבילה לכל הכלים בשעת מ"ת. האמת אגיד ולא אבוש כי אינני זוכר בגר שנתגייר אם נאמר בטוש"ע שיהיו כליו צריכין טבילה. ואף אם יהי' כדבריו מ"מ כאן לא שייך לומר שיכנסו הכלים מטומאתן של עכו"ם לקדושתו של ישראל דישראל קודם מ"ת לא היו טמאים ח"ו וכבר נצטוו קצת מצות במרה ושירת הים מחלה להם על כל עונותיהם כמבואר במדרש. דברי ידידו: ס' קי ב"ה יום ב' ט"ז טבת תר"ל לפ"ק לבוב

שפעת שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם לתהלה מאוד נעלה. החכם השלם כש"ת מוה' שמעון מעליר ני' אבד"ק פודהייץ יע"א

יקרת מכתבו בצירוף סך שלשה רייניש מעות ארץ הקדושה הגיעני. וכאשר אשיג הקבלה משם אשלחנה אליו כחפצו. ומאי דקשיא לי' למר בהא דאמרינן בש"ס יבמות דף נ"ט כהן גדול לא ישא אלמנה בין מן הארוסין ובין מן הנשואין ופריך הגמ' פשיטא ופי' רש"י סתם אלמנה בין מארוסין בין מהנשואין משמע. וע"ז הקשה מעכ"ת מגמ' כתובות דף יו"ד אר"ח בגדתאה אלמנה על שם מנה אלמנה מן הארוסין מאי איכא למימר איידי דהא קרי לה אלמנה הא נמי קרי לה אלמנה אלמנה דכתיבא באורייתא מא"ל דעתידי רבנן דמתקני לה מנה. א"כ הרי חזינן דעיקר שם אלמנה הונח דוקא על מן הנשואין שכתובתה מנה ולא על מן הארוסין שכתובתה מאתים והכא מקשי בגמ' פשיטא להיפך שסתם אלמנה הוא גם מן הארוסין

הנה לענ"ד נראה פשוט דלפי מאי דמסיק בש"ס כתובות שם איידי דהא קרי לה אלמנה הא נמי קרי לה אלמנה ס"ל להמקשן ביבמות שסתם אלמנה הוא גם מן הארוסין. ונראה לי להביא ראיה לזה מהך דאמרינן בש"ס כתובות דף מ"ט ונדר אלמנה וגרושה וגו' יקום עליה מה תלמוד לומר והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו וכו' אלא לומר לך כיון שיצאתה מרשות האב שוב אינו יכול להפר. הרי דמוקי בגמ' קרא דנדר אלמנה שנתאלמנה אחר שמסר האב לשלוחי הבעל אף דבכה"ג כתובתה מן האחר מאתים דלא קיימ"ל כר"ל בכתובות דף מ"ח ע"ב דלאחר מסירה כתובתה מן האחר מנה א"כ מבואר להדיא שהכתוב קראה אלמנה אע"פ שכתובתה מאתים וע"כ משום איידי דהא קרי לה אלמנה וכו' וכיון דחזינן שהכתוב קראה אלמנה אף דכתובתה מאתים שפיר פריך בש"ס יבמות פשיטא. אמנם גם בלא"ה הדבר פשוט שבהרבה מקומות מצינו בכתוב אלמנה וקאי בין מן הארוסין בין מן הנשואין כמו כל אלמנה ויתום לא תענון לא תחבול בגד אלמנה. ליתום ולאלמנה יהי' וכהנה רבות שהיתה כוונת התורה הקדושה להזהיר עליה ביותר בשביל שהיא גלמודה מבלי עוזר וסומך. ופשיטא שאין שום חילוק בזה בין אם נתאלמנה מה"א או מהנשואין. והא דמשני בש"ס יבמות שם סד"א נילף אלמנה אלמנה מתמר מה להלן מהנשואין וכו' אף שמצינו ג"כ בקרא אלמנה מה"א מ"מ הי' ס"ד דנילף מתמר דהוא מן הנשואין דוקא ולזה קאמר דילפינן מגרושה בהיקשא דבין מן הנשואין בין מן הארוסין. ובזה מיושב קושית התוס' שם דהא גז"ש עדיפא מהקישא. ולפמ"ש א"ש דכאן יש שני גז"ש חדא דנילף מתמר דהוי מן הנשואין. ועוד שבכל התורה נקראת אלמנה מן הארוסין ולא היינו יודעין מאיזה מהם נלמוד ולזה שפיר ילפינן בהיקשא דהך גז"ש היא עיקרית דגם מה"א נקראת אלמנה. וכעין זה כתבו התוס' בפסחים דף כ"ד ע"ב ד"ה אמרת דהיכא דאיכא שני גז"ש מועיל הק"ו לגלויי איזה גז"ש נלמוד ודו"ק

עוד הקשה מעכת"ה בהא דאמרינן בסוטה דף יו"ד דאמר לה יהודה לתמר שמא נכרית את א"ל גיורת אני שמא אשת איש את א"ל פנויה אני שמא קבל ביך אבוך קדושין א"ל יתומה אני. והקשה ע"ז מע"כ מאחר שכבר אמרה לו שהיא גיורת א"כ איך יוכל אביה לקבל עבורה קדושין הא אין אב לגר דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. הנה בפשיטות י"ל דאיפשר שאבי' קבל קדושין קודם שנתגיירה דאז היתה עדיין ברשות האב לקדשה. ואי משום דכיון שנתגיירה אח"כ והויא כקטן שנולד א"כ פקעי קדושי'. מ"מ הא קיימ"ל שאם הגדילו יכולין למחות והויא נכרית למפרע כמבואר בכתובות דף י"א וברש"י שם. א"כ חשש עדיין יהודה דלמא מחתה אח"כ והיא נכרית גמורה ולא הויא כקטן שנולד וחזר רשות האב וקדושיו למפרע

ובזה מיושב היטב קושית מהרש"א שם על מ"ש רש"י שם דהך אגדה פליגא על מ"ד בתו של שם היתה דשם מת בשנת נ' ליעקב ויעקב כבר חי באותה מעשה יותר מן מאה ועשר שנים וכתב המהרש"א שלא הוצרך לכך ע"ש ולפי מ"ש הדבר מוכרח דאם היתה בתו של שם א"כ היתה אז גדולה בשנים כפי החשבון שכתב רש"י ז"ל והרי חמרי' כיון שהגדילה שעה אחת ולא מחתה שוב אינה יכולה למחות וכיון שא"י למחות עוד והיא גיורת גמורה וכקטן שנולד דמי והיאך יכול אבי' לקבל קדושין אלא ע"כ שעדיין קטנה היתה בשעת מעשה ותו יכולה למחות אח"כ ותעקר גירותה ומש"ה חשש יהודה לקדושי אבי' א"כ ע"כ מוכח שלח היתה בתו של שם ודוק היטב: דברי ידידו: סי' קיא ב"ה יום ג' כ"ד טבת תרלמ"ד לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב המופלג החריף המפורסם ערוגת הבשם כש"ת מו' שמואל

ני' דיין מצויין בעיר שאץ יע"א: