מהרי"א הלוי חלק א קטו

לא נוכל לחשוב לספק כאן בכבד שמא נכנס דרך הקנה. ובאמת שלפענ"ד לא זכיתי להבין דבריהם כלל. שהרי כבר נודע מחלוקת רש"י והרשב"א בפירוש השמועה בקופא לבר וקופא לגאו עי' בט"ז וש"ך בסי' מ"א סעיף ו' ואנן קיי"ל כשיטת שני הדעות להחמיר. וא"כ לדעת הרשב"א אדרבה אם נכנס דרך הקנה טרפה שמא ניקב הקנה הפורש לכבד וא"כ היאך איפשר לתלות להתיר שמא נכנס דרך הקנה הא עדיין יש לחוש שמא ניקב הקנה הפורש לכבד. אמנם האמת דמחט בכבד לעולם אינו רק ספק טרפה ועי' בשפ"ד סק"י וא"כ אם יש עוד ספק לאחר שחיטה הוי ס"ס. ומ"מ מאחר שהתב"ש מחמיר בזה אין לזוז מדבריו ח"ו אבל הכלים שאינן ב"י המיקל בזה אין מזניחין אותו וכמו שכתב הפר"ח בזה. כן נלפענ"ד

וראיתי להפרמ"ג בסי' מ"א במש"ז ס"ק ה' שכתב דמש"ה הוי מחטא בכבדא רק ספק טרפה אף דרוב הנבלעים דרך הושט משום שהכבד קרובה יותר לקנה ואע"ג דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב מ"מ כאן מסייע חזקת היתר. וזהו תימה גדולה שהרי בדם הנמצא בפרוזדור שורפין עליו את התרומה והיא טמאה ודאי משום דרוב דמים מן המקור ואע"ג דאיכא עלי' דמיקרבא וגם חזקת טהרה. הרי להדיא דרובא עדיף אף מחזקה וקורבא והוי ודאי ולא ספק וא"כ גם כחן יפה כתב התב"ש דספק שמא בא דרך הקנה לא הוי ספק כלל לדעת רש"י דרוב הנבלעים הם דרך ושט. דברי ידידו: סי' קז ב"ה יום ב' י"ד תמוז תרל"ז לפ"ק לבוב. עתרת שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב וכו' מוה' מנחם מענדיל ני' מק' ליפאטין יע"א

מכתב שאלתו הגיעני בפת שנאפה מקמח שהתליע ונודע לו קודם האפיה שהתליע הקמח ונתערב אותו פת עם לחמים אחרים מה דינו של התערובת הזה

והנה מעכ"ת כתב להתיר משום שהוא ספק איסור שמא פירש או לא ובספק איסור מותר התערובת השני כמו שכתב הרמ"א בסי' ק"י ובש"ך שם ס"ק נ"ה. ובמחכ"ת הוא טעות גדול דשם מיירי שמן התערובת הראשון נפל מעט ממנו לתערובת השני דבכה"ג איכא ס"ס שמא מה שנפל לתערובת השני היה היתר ואת"ל שאיסור נפל שמא מה שאוכל עכשיו הוא היתר. ועי' בש"ך שם ס"ק נ"ג. אבל אם נפל כל התערובת הראשון לתערובת אחר אף אם אם יהיו אלף תערובות כולם אסורים. כגון אם התערובות חזר ונתערב כולו וכן לעולם כל התערובות אסורים כיון שעכ"פ יש בתערובת הזה איסור מה נ"מ אם הוא אחד באלף או אחד ברבוא. וא"כ גם בתערובת העשירי יש כאן ודאי איסור בתערובת. וגם בספק איסור אסור משום דהוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת. וא"כ בנ"ד שיש באותו הפת תערובת איסור מחמת התולע כיון דזה הפת נתערב עם לחמים אחרים זה מיקרי תערובת הראשון דהרי אי איפשר לומר שמא אין בתערובת הזה איסור כלל כיון שבודאי יש בתערובת הזה הפת שהתולעים בתוכו ולא נשאר כ"א ספק אחד שמא אותו הפת שאוכל עכשיו הוא היתר. ואף שגם אותו הפת אינו אסור רק מספק שמא פירש מ"מ הוי ספק אחד בגוף וס"א בתערובת וכיון שנודע קודם שנתערב אסור לדברי הכל ועי' בתוס' ביצה דף ג' ע"ב

ובגוף הדבר לא ביאר מעכ"ת מקום הספק בזה דמאיזה טעם לא יתבטל ככר האסור ברוב דאי משום דהוי דבר חשוב כמו ככרות של בעל הבית הא אין הככר אסור מחמת עצמו רק מחמת התולע שבו ובכה"ג שאינו אסור מחמת עצמו גם דברים החשובים מתבטלים

וראיתי בספר לבושי שרד בחדושי דינים ס"ק מ"א דפת הבלועה מרוטב שנתערב עם לחמים אחרים אינו בטל ברוב מטעם ככרות של בעה"ב משום דזה הוי איסור מחמת עצמו מאחר דשניהם היתר הפת עם הרוטב א"כ דמי לבב"ח דמיקרי איסור מחמת עצמו הואיל ששניהם היתר ע"ש. ולבבי לא כן ידמה דלא דמי כלל לבב"ח דהתם ייחדה התורה שני מינים דוקא שאם נתערבו אותן השני מינים בשר עם חלב אסור בזה שפיר אמרינן דהוי גופו של איסור. שאין לומר שהבשר אסור משום שנבלע בו חלב והוי איסור בלוע דהא הבשר והחלב שוים הם ואין בחלב יותר איסור מן הבשר עד שיהי' נקרא על החלב שם איסור בלוע נגד הבשר וכן להיפך. משא"כ בפת שנבלע בו בשר דאף שכל אחד לחודי' הוא מותר ומחמת התערובות נאסר אף לאוכלו בפני עצמו בלא חלב כמבואר ריש סי' צ"ז מ"מ הרי ידעינן בברור שהבשר הוא האוסר את הפת ולא להיפך דהרי אם נבלע הבשר לתוך מאכל אחר ג"כ נאסר לאכלו אפילו בפ"ע כמ"ש הט"ז שם סי' צ"ז סק"א לענין תבלין ואם נבלע טעם פת בתוך מאכל אחר פשיטא דמותר. א"כ הרי ידענו בברור שהפת נאסר משום שנבלע בו בשר ולכן פשיטא דמיקרי איסור בלוע וזה ברור כשמש. מ"מ בנ"ד שבודאי התולע האסור הוא שנבלע בפת גם לדברי בעל לב"ש מיקרי איסור בלוע. דלא דמי לפת הבלוע מרוטב שקודם שנתערבו הי' כל אחד היתר בפני עצמו ומש"ה כתב הלב"ש דהוי איסור מחמת עצמו כמו בב"ח. משא"כ כאן שהתולע אסור בפני עצמו א"כ הפת הנאסר מחמת התולע הוי איסור בלוע ובטל ברוב אף שהוא דבר חשוב. וגם בל"ז אין לאסור בנ"ד מחמת דבר חשוב דהא באפי' לא נאסר רק כדי קליפה והקליפה אינו דבר חשוב ובטל שפיר

ואם כוונת מעכ"ת שכל הככרות אסורות מטעם בריה. בזה יש לדון ולומר דאטו מי גרע מה שנאסר הככר מחמת התולעים שבו שהוא איסור דרבנן כנודע דהא דבריה אינה בטלה הוא רק מדרבנן. ומי גרע מאילו נבלע בככר טעם איסור שהי' הככר אסור מן התורה דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא ואפ"ה אם נתערב אח"כ בשני ככרות היתר בטל חד בתרי וכמ"ש לעיל והשתא שנאסר הככר מדרבנן מחמת ברי' אמאי לא יתבטל ברוב. ולמה נחמיר יותר היכא שנאסר הככר מדרבנן משום ברי' מאילו היה נאסר מחמת טעם גמור מה"ת דבטל ברוב. אמנם יש לדחות דשאני ברי' שאם נפל תולע א' ליורה גדולה כל היורה אסורה משום שמא נזדמן עכשיו התולע לתוך פיו ואינו בטל אפילו באלף א"כ גם בנ"ד יש לחוש שמא אוכל עכשיו מן פת האסור ויזדמן התולע לתוך פיו. ולא דמי לככר הנאסר מחמת בליעת איסור דשם גוף האיסור מועיל בו ביטול אלא שלא היה בפת כדי לבטלו ועכשיו שנתערב בככרות אחרות שפיר בטל חד בתרי. משא"כ בברי' דלא מהני בה בטול כלל גם אם נתערב אח"כ חד בתרי נמי לא מהני שעדיין יש ספק שמא יזדמן התולע לתוך פיו. ויש להביא ראי' לזה מסי' ק' סעיף ב' בירך שנתבשל עם גידו אם מכירו זורקו והשאר מותר אם יש ששים נגד שמנו של גיד ואם אינו מכירו כל החתיכות אסורות ע"ש. ואמאי הא כיון שיש ששים נגד שמנו של גיד וליכא טעמא דאיסורא א"כ יתבטל אותו הירך בחתיכות האחרות חד בתרי וכמ"ש הש"ך סי' ק"ט סק"ד. ואמאי לא נימא דלא גרע מאילו היה הירך בלוע מאיסור דבטל אח"כ חד בתרי. והמחבר לא ס"ל חנ"נ בשאר איסורין. וע"כ דכיון דנאסר הירך מחמת איסור ברי' גרע ולא מהני אח"כ בטול ברוב. וא"כ גם בנ"ד כיון דנאסר הפת מחמת ברי' אינו בטל בלחמים אחרים

וגם מטעם אחר נראה לאסור בנ"ד דהרי במין בשא"א ביבש