מהרי"א הלוי חלק א קיד

סי' קה ב"ה יום א' א' דר"ח אדר שני תרל"ה לפ"ק לבוב. שפעת הצלחות ושלות השקט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו קב ונקי החכם השלם אוצר בלום כש"ת מוה' משה יונה ני' האבד"ק פאטיק יע"א

יקרת מכתבו הגיעני אשר ביקש ממני לדעת דעתי העני' ע"ד השאלה. שהיו בבית קטן שלש על שלש אמות חמש עשרה בר אווזות ושלשה אווזות וארבעה תרנגולים ובלילה נחתר חתירה בבית זה ובבוקר מצאו שני תרנגולים מתים ואחת נחסרה לגמרי ואווזא אחת פצועה בכנפה. ואחר החקירה נודע כי בכפר ההוא מצוי שועל אחד אשר עשה כבר היזקות רבים ודרס הרבה עופות. ונסתפק מעכת"ה אם מותרים העופות הנשחרים באכילה או עכ"פ למכרם לנכרים. והנה לכאורה אין מקום כאן להתיר מטעם דקטע ראש אחד מהם נח רוגזי' דהרי נמצאו שנים דרוסים ובכה"ג דעת הש"ך להחמיר דהרי חזינן דלא נח רוגזי' בהריגת האחד. ועוד שהרי אווזא אחת נפצעה ובזה מבואר ברמ"א סעיף ט' לאסור

אמנם מה שיש לספק בזה הוא אחרי שנבאר מחלוקת הט"ז והש"ך דפליגי בנמצאו שנים קטועים אם מותרים הנשארים באיזה סברא נחלקו. והנ"ל בזה דהנה בהא דאמרינן קטע ראשו של אחד מהם נח רוגזי' הקשה הר"ן אמאי לא ניחוש שמא דרס בראשונה ואח"כ הרג ותירץ דכיון שהם עומדים במקום שיכול לדרוס אני אומר זה דרס ראשונה והרגו. ועי' בט"ז שם ס"ק ט"ז דמשמע להדיא מדבריו שמפרש טעמו של הר"ן דמספק תולין להקל. ומש"ה התיר בנמצאו שנים קטועים דתלינן דקמא קמא דמטי לידי' קטיל עד דנח רוגזיה. אמנם דעת הש"ך דמספק אין תולין להקל ומתרץ קושית הר"ן הנז' כתירוץ הדרישה דאינו מצוי שישמט הנדרס מן הדורס ומש"ה מותרין דאזלינן בתר מצוי שלא דרס כלל רק הרג אחד ונח רוגזי'. ומש"ה מחמיר בנמצאו שנים קטועים וגם בנדרס אחד וקטע אחד ולא ידעינן אם דרס מקודם או אח"כ ג"כ אסור דהרי חזינן שנשמט הנדרס מן הדורס א"כ ממילא יש לחוש שמא נדרסו עוד ונשמטו מידו קודם שקטע האחד. ולא עוד אלא דאיפשר שגם הט"ז מודה דבנדרס אחד וקטע אחד ולא ידעינן איזה קודם שכולם אסורים ומטעם ממה נפשך שאם דרס אחר שקטע א"כ חזינן דלא נח רוגזי'. וגם אפי' היתה הדריסה מקודם שקטע מ"מ אילו באנו להדיר אחר הדריסה קודם שקטע בודאי היו כולן אסורין כדין ספק דרוסה ובשביל שקטע אח"כ ראשו של אחד לא הותר מה שכבר נאסר. וכן מוכח מדברי המ"ב שהביא הש"ך בס"ק כ"ח ודו"ק. ומעתה יש לומר דבר חדש דכל זה דוקא אם בעוף הנדרס ניכר הדריסה משא"כ בנ"ד שמצאו אווזא פצועה בכנפה מאן לימא לן שנפצע מחמת הדורס דלמא בכותל נתחכך שם וכיוצא בו. ועי' ברשב"א בתוה"א שכתב שלענין פצועה שכיח החיכוך בקנים כמו בשונרא. וא"כ אף שבודאי היה שם הדורס מ"מ הרי גם כותל הדיר יש ג"כ שם ובשניהם לפנינו מודה הרשב"א להרא"ה שם דאזלינן לקולא ומכ"ש לדעת הרא"ה שם דמיקל טפי יעו"ש היטב. ואם כן בנ"ד איכא ס"ס שמא לא נפצע כלל מחמת הדורס רק נתחכך בכותל ומותר לדעת הט"ז אף שנמצא שנים קטועים ואפי' אם נפצע מחמת הדורס שמא לא נדרסו יותר. ויש נפ"מ בין הספקות דאם נתחכך בכותל גם האווזא הפצועה מותרת בלא בדיקה ואם מחמת הדורס צריך בדיקה. וא"כ כיון שיש על הנשארים ס"ס לדעת הט"ז אין כאן רק ספק איסור ומותר למוכרן לנכרים כמ"ש הרמ"א והש"ך בסוף הסימן: ואין לפקפק כאן ע"פ דברי המ"כ שהביא הט"ז בסוף הסי' שאם הנדרסים שלשה הוחזק כל העדר בנדרסים שזה דוקא אם באנו להתיר מחמת שהחצר רחב ואין הדורס יכול להשיגם שבזה דעת המ"כ שכיון שהשיג שלשה יש לחוש שמא השיג עוד גם הנשארים. כיון שכל אחד מהנדרסים אנו דנין עליו בפני עצמו ומאחר שהשיג ג' כבשים איפשר שדרס יותר מה שא"כ כאן דההיתר הוא מטעם נח רוגזי' א"כ י"ל דלא נח רוגזי' כ"א אחר שהרג ג' ומעולם לא נתחזק שיהרוג לאחר שנח רוגזי'. ועי' בשו"ת צ"צ סי' ק"ה ד"ה ולא שכתב דגם בהרג שלשה ג"כ הנשארים מותרים מטעם נח רוגזי'. וגם בלא"ה הט"ז חולק על המ"כ וכן עמא דבר. ועי' בפרמ"ג בשפ"ד בכ"מ שכתב דגם אם לא ידעינן שמתו לפני הדורס ג"כ יש להקל בהפ"מ מטעם נח רוגזי'. וגם יש לדון קצת להתיר משום מקום רחב דמסוף דברי הש"ך שכתב דלא חיישינן אלא בכלוב שהוא מקום צר משמע קצת להתיר מכל הלין טעמי נלפענ"ד להתיר למכור הנשארים לנכרים דברי ידידו: סי קו ב"ה יום ה' ח"י אדר שני תרל"ה לפ"ק לבוב. לכבוד ידידי הרב החריף ובקי בכל חדרי תורה יקר רוח איש תבונה קנה חכמה קנה בינה המופלג בתורה ויראה כש"ת מוה' יעקב שור ני'

מכתב שאלתו הגיעני. שנשחט שמה בהמה גסה טובה ובריאה ולא הי' עליה שום שאלה ולקחו אנשי העיר מבשרה גם נמכר מבשר ההוא לכפרים ולעיר טיסמניץ ונמלח הבשר עם עוד בשר בהמה ועוף ובשלו אותם ביחד ושני ימים אח"כ הובא חתיכת כבד עם מחט ואמרו אשר אשה אחת מצאה מחט בכבד מהבהמה. ולא היה בהכבד שום רושם כלל והי' נראה לעין כל שנעשה לאחר שחיטה. ואח"כ באו אנשים ואמרו אשר האשה הזאת שאמרה שמצאה המחט הי' לה ריב בשבוע העברה עם הקצב כמעט עד שפך דם ואמרה אשר תנקום ממנו ותמסור אותו. וביקש מעכ"ת ממני לחוות דעתי העני' מה משפט הבשר והכלים ע"פ דתה"ק

והנה מצד נאמנות האשה אין לפקפק על דבריה דכללא הוא דשונא כשר להעיד שלא נחשד אדם מישראל להעיד שקר מחמת שנאה ועי' בחו"מ ר"ס ל"ג ואע"פ שאמרה שתנקום ממנו ותמסור אותו אמרינן בכגון זה עביד אינש דגזים ולא עביד ועי' בגמ' שבועות דף מ"ו ובתוס' שם ד"ה עביד. ועי' בס"ס מ"ח שאפי' קטן נאמן לומר שמצא מחט בכרס ומכ"ש בנ"ד שהכבד שלה ונאמנת מטעם בעלים

אמנם מה שיש לספק בזה הוא מאחר שנמצא המחט שני ימים אחר השחיטה איפשר שאח"כ נתחבה וא"כ יש להתיר מטעם ס"ס שמא לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא נכנס דרך הקנה ואין כאן נקב כלל. ובכגון זה רוצה להתיר בשו"ת צ"צ סי' ק"ז שכתב דהא דמטרפינן מחטא דאישתכח בחיתוכא דכבדא הוא דוקא בנמצא תיכף לאח"ש אבל לא בנמצא לאחר יום או יומים. ומכל שכן אחר הדחה ומליחה ובישול שבזה יש לספק שמא בשעת עסק המבשלת נתחב שם המחט ע"י משמוש ידים וא"כ איכא ס"ס. אלא שאא"ז התב"ש ס"ס מ"א נחלק עליו דספק נכנס דרך הקנה לא חשיב ספק שרוב הנבלעים הם דרך הושט כשיטת רש"י ורוב הפוסקים דקיי"ל כוותיהו. ובאמת דלכאורה צדקו מאוד דברי התב"ש ז"ל שהרי בס"ס מ"ח גבי מחט שנמצא בקורקבן ואין נקב ניכר לא לצד פנים ולא לצד חוץ סמכינן להתיר בהפ"מ מחמת טעם זה דרוב הנבלעים דרך הושט ונכנס לקורקבן עם המאכל ומדסמכינן להתיר מטעם זה אלמא דרוב גמור הוא וא"כ