מהרי"א הלוי חלק א קיב

ח"ב סי' נ"ד שכתב באם שחט הקנה מהעוף ונסתלק מהשחיטה והעוף חי עדיין וחזר ושחט הושט כשר בדיעבד כיון שכבר נסתלק משחיטה הראשונה לא הוי שהיי' במ"ב. איברא שהנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' ב' חולק עליו. אבל דבריו תמוהים שהוא ז"ל היה סבור לומר בטעמו של השב"י שהתיר משום דסובר דשהייה במ"ב אינו אסור רק מדרבנן וכיון דהוי איבעיא דלא איפשטא הו"ל ספקא דרבנן ולקולא וע"ז חולק הנו"ב. אבל באמת לא עלה על דעת השב"י לומר כן והדבר מבואר בכל הפוסקים שלדעת רש"י שהייה במ"ב גם בדיעבד אסור והכי קיי"ל בש"ע סי' כ"ג סעיף ב' בהג"ה. אמנם השב"י התיר בנדון דידיה משום שכבר נסתלק השוחט מהשחיטה והאיבעיא בגמ' הוא אם גמר השחיטה בשהייה אבל אם כבר גמר ונסתלק משחיטתו לא איסתפקא ליה להגמרא כלל שבזה ודאי פשיטא דכשר. וכן כתב מעכ"ת ודבריו נכונים בזה

אבל באמת סברת השב"י צריכה תבלין. ומאין למד לומר כך שלאחר שנסתלק מהשחיטה אינו פוסל אם שהה אח"כ. ולפענ"ד נראה בזה דבר נכון דהנה כבר נודע דעת הראב"ד שמפרש האיבעיא דשהה במיעוט סימנין היינו בשהה במיעוט בתרא וכמו שפי' רש"י ופסק בעיא זו לקולא משום דהוא ספיקא דרבנן. אבל רש"י וסיעתו אזלי בהך ספיקא לחומרא דהוי ספקא דאורייתא. ובאמת הביא התב"ש סי' כ"ג ס"ק ט' דברשב"א ומהרש"ל מבואר להדיא דאין כאן כ"א איסור דרבנן וא"כ צ"ע אמאי פסקו הך בעיא לחומרא הא קיי"ל כל תיקו בדרבנן לקולא. וע"כ צ"ל כמו שכתב הנו"ב שם משום דכאן איתחזק איסורא כיון שהוא ספק בשחיטה ומש"ה קיי"ל לחומרא

ומה שתמה מעכ"ת על הנו"ב וכתב דאישתמיטתי' להגאון הנו"ב מ"ש הכנסת הגדולה דבספק איבעיא לח שייך לאוקמי אחזקה משום שע"י החזקה לא ישתנה הדין. אמת ויציב שכן כתבו האחרונים וגם הפר"ח והתב"ש והפרמ"ג הסכימו לסברא זאת שבספק איבעיא לא מוקמינן אחזקה. אבל אין בזה כדי תפיסה על הנו"ב אם לא ס"ל כן. ויש בידי חבילות ראיות להיפך. והרי הר"ן ז"ל כתב בפ"ק דקדושין דמש"ה כתב הרי"ף בנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן דמשמע שמה"ת מותרת משום דמוקמינן אותה בחזקת פנוי' רק משום חומר ערוה חששו חז"ל להצריכה גט ע"ש הרי מבואר שגם בספיקא דדינא מוקמינן אחזקה. ועי' בב"ב דף ל"ב ע"ב והילכתא כוותי' דרב' בארעא וכו' שכתב הרשב"ם דמספקא ליה לבעל הש"ס אי הלכתא כרבה או כרב יוסף ומש"ה אמרי' ארעא היכא דקיימא ליקום וזוזי היכא דקיימי ליקום. והקשו בתוס' דאי מספקא ליה כמאן הלכתא א"כ אמאי לא מוקמינן בחזקת מ"ק כמו בנכסי דבר שטיא וכתבו כיון דמספקא ליה דינא כמאן לא שייך כולי האי לאוקמי אחזקה דמרא קמא ולהוציא מיד המחזיק ושוב כתבו שזה דוחק מבואר איפו שגם התוס' יצאו לחדש כן כסברת האחרונים הנז"ל וכתבו שזה דוחק. משמע שסבורים רבותינו בעלי התוס' שגם בספיקא דדינא מוקמינן אחזקה ומש"ה דחו פי' הרשב"ם דאי מספקא ליה הלכתא כמאן מוקמי' על חזקת מ"ק. ועוד יש אתי להאריך בזה ואכ"מ. עכ"פ יש ליישב בזה דעת הרשב"א ומהרש"ל דאע"ג דשהיי' במ"ב אין אסור רק מדרבנן מ"מ פסקו הך בעי' לחומרא משום דהוי חז"א דאזלינן אף בספקא דרבנן לחומרא כמ"ש הנו"ב

אלא אי קשיא הא קשיא. מה חזקת איסור יש כאן הרי בעת ששחט הרוב ושהה מעט קודם שגמר השחיטה כבר הותרה ע"י שחיטת רוב הסימן אלא שבזה שגמר לשחוט עוד מעוט הסימן יש לאסור מחמת מעשה זו שהוסיף וגמר הסימן משום שהיי' במ"ב אבל כיון שקודם ששחט המעוט היה כבר מותר תו אזדא לה החזקת איסור. ובין לשיטת רש"י שפי' דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו איסור אבר מה"ח ובין לשיטת התוס' שהוא איסור שאינו זבוח מ"מ אחר שנשחט הרוב תו ליכא איסורא דאבמה"ח ולא איסור שאינו זבוח ומה חזקת איסור יש כאן כיון שכבר הותר ואמאי ניזל בהא בספקא לחומרא. אדרבה יש כאן חזקת היתר שהי' מותר קודם שחיטת מעוט האחרון שגמרו בסוף

והנראה לי בזה. ע"פ מה שמבואר בש"ע סי' י"ח דבשוחט בסכין בדוק ואחר השחיטה נמצא פגום ה"ז נבלה משום דחיישינן שמא בעור נפגם אבל אם נאבד הסכין ואח"כ נמצא והוא פגום כשרה. והטעם דכשנאבד הסכין והיה מותר אז משום דאוקמינן לסכין בחזקת בדוק לכן אף בנמצא אח"כ והוא פגום מוקמינן לבהמה בחזקת כשרה הואיל וכבר יצא שעה אחת בהיתר אבל היכא שהסכין הוא לפנינו כיון שצריך לבודקו לכתחילה א"כ לא מיקרי יצא הדבר בהיתר כיון דבעי' לכתחילה לבדוק הסכין כשהוא לפנינו ומש"ה אם נמצא פגום מוקמינן לה בחזקת איסור שהיתה בחייה. מאחר שלא יצאה הבהמה מחזקת איסור שעה א' כיון שהי' צריך לכתחילה לבדוק הסכין ועי' בט"ז שם ס"ק י'. וא"כ גם כאן יש לנו לומר שאף ששחט רוב הסימן מ"מ לא יצאה הבהמה מחזקת איסור שהי' עליה בחייה ע"י שחיטת רוב הסימן כיון דלכתחילה צריך לגמור שחיטת הסימנים א"כ אם נולד ספק אח"כ מוקמי' בחזקת איסור. כמו התם בנולד ספק בסכין שנמצא פגום דמוקמינן לבהמה בחזקת איסור אף שכבר נשחטה מ"מ לא יצאה עדיין מהחז"א כיון שצריך לכתחילה לבדוק הסכין ומש"ה אם נולד ספק בפגימת הסכין אם בעור נפגם או בעצם נפגם אסור. ה"ה הכא כיון שצריך לגמור שחיטת הסימנים לכתחילה לא יצאה הבהמה עדיין מחזקת איסור ואם נולד ספק כגון בשהה במ"ב שהיא בעיא דלא איפשיטא מוקמינן לה בחזקת איסור הקודם

ובחדושי אמרתי בזה ליישב קושית הט"ז סי' א' על הרמ"א שפסק בשוחט שנטל קבלה ואח"כ בדקו אותו ומצאו שאינו יודע הלכות שחיטה דאמרי' השתא הוא דאיתרע ושחיטתו מותרת. והוא מהאגודה. והקשה הט"ז דהרי ע"כ האגודה סובר כתירוץ הג' של התוס' שמחלקין בין מקוה שנמצא חסר דמטמאינן כל טהרות שנעשו ע"ג אף דמקוה איתרע גברא לא איתרע ובין שיבר בה עצמות דמכשיר רב חסדא משום דסכין איתרע בהמה לא איתרעי. וכתבו התוס' לחלק דגבי סכין מותר משום דהוי ס"ס שמא בעצם נפגם ושמא לא שחט נגד הפגימה וס"ל להאגודה דגם בשוחט איכא ס"ס ספק ידע עדיין בשעת השחיטה ואת"ל לא ידע שמא לא אירע לו פסול בשחיטה. וע"ז תמה הט"ז שהרי בסכין לא מכשירינן רק בשיבר בה עצמות דוקא דאיכא סברא למעליותא שנפגם אח"כ אבל בשוחט אין שום סברא לומר ששכח אח"כ ואסור יע"ש שהאריך בזה ודחה דברי האגודה והרמ"א מהלכה. ואולם לפי מ"ש הדבר נכון מאוד דבאמת בשוחט בסכין בדוק מהראוי להכשיר כיון שכבר שחט כדינא בסכין בדוק אם כן יצאה מחזקת איסור. והטעם שאסור הוא משום דחז"ל תיקנו דכשהסכין הוא לפנינו אף שבדק אותו לפני השחיטה צריך לחזור ולבודקו אחר שחיטה וא"כ עדיין לא יצא מחזקת איסור מאחר שעוד צריך לבודקו כמ"ש הט"ז בסי' י"ח הנ"ל אבל אם שיבר בה עצמות לאחר שחיטה כיון שאי איפשר עוד לבודקו שבודאי ימצא פגום א"כ יצא הדבר בהיתר ומוקמינן בחזקת היתר. וכמו בנאבד הסכין שמותר משום דיצא הדבר בהיתר וכמו שכתבתי. ומש"ה בעינן שיבר בה עצמות דוקא דאל"כ לא מיקרי יצא הדבר בהיתר כיון שצריך עדיין לבדוק הסכין. וזהו דוקא בסכין משא"כ בשוחט שנטל קבלה דאפילו לכתחילה א"צ עוד לבדקו וכל השחיטות ששחט אחר שנטל קבלה כשרות הן וא"צ לבדוק עוד את השוחט אם שכח א"כ כבר יצא הדבר בהיתר. ודמי לנאבד הסכין ואח"כ נמצא פגום דכשר אף בלא שיבר בה עצמות כמ"ש הרא"ש הואיל ויצא הדבר בהיתר מוקמינן לבהמה