מהרי"א הלוי חלק א יא

ע"י שליח משום דאיתקש הויות להדדי וכי היכי דמהני תנאי בקדושי כסף ושטר דאיפשר לקיים ע"י שליח כמו כן מועיל ג"כ תנאי בקדושי ביאה ע"ש. ובש"ס ריש נדרים אמרי' לנדור נדר נזיר מקיש נדרים לנזירות ע"ש וא"כ שפיר י"ל כיון דמועיל תנאי בנזירות דאפשר לקיים ע"י שליח דאחר מביא קרבנותיו וכמ"ש בתוס' הנ"ל מועיל ג"כ תנאי בנדרים אע"ג דא"א לקיים ע"י שליח כיון דנדרים ונזירות אתקשו אהדדי. כנלפענ"ד נכון. ועי' בשעה"מ סוף פ"ו מאישות שהביא בשם שטמ"ק נזיר ג"כ ליישב קושי' זו. עכ"פ הדבר מבואר מש"ס גיטין הנ"ל דגם בנדר עד"ר אף שאין לו התרה מ"מ מהני בי' תנאי ואפי' תנאי דלהבא ג"כ מועיל. וזה פשוט

וראיתי למעכת"ה שנתעורר בנ"ד שנדבר ביניהם שכל הזובחים יבואו עה"ח ולא רצו מקצת הזובחים לחתום אם בטל תיכף הכתב או אם אסורים השוחטים לשחוט לעולם שמא יחתמו עוד. ומעכת"ה הביא ראיה לזה מהא דקיי"ל באע"ז סי' ל"ח סעי' י' בע"מ שיאמר אבא הן דכל שאמר פעם אחת נתקיימו הקדושין ואף אם כבר מיחה ואמר איני רוצה ולכן לעולם היא ספק מקודשת עד שימות האב דלעולם חיישי' שמא יאמר אח"כ הן. וא"כ גם בנ"ד יש לחוש שמא יחתמו הזובחים על הכתב אח"כ ואח"כ הביא בשם הט"ז בסי' ל"ח שם שכתב הטעם דאם היה דעת המקדש להסכמת האב הי"ל לומר ע"מ שישתוק או שלא ימחה ומדהתנה שיאמר הן ע"כ כוונתו דכל אימת שיאמר הן יחולו הקדושין אף אם מיחה בתחילה. וזה לא שייך בנ"ד דהי' רצונו של הנודר שיחתמו הזובחים על הכתב ולא הי' אפשר לומר בלשון אחר בודאי לא הי' כוונת הנודר רק שיחתמו הזובחים בשעת מעשה ולא שתהא הברירה בידם לעולם. זה תורף דברי הד"ג. ויפה כתב לפי דברי הט"ז הנ"ל אבל לפי דברי מהרש"ל שהביא הט"ז שם והב"ש ס"ק כ"ד שמחלק בין ע"מ שלא ימחה שהוא תנאי בשוא"ת כיון שעשה מעשה פעם אחת ואמר הן א"י למחות אח"כ לדעת הטור משא"כ בע"מ שיאמר הן כיון שהוא תנאי בקום ועשה כל אימת שיאמר הן חלין הקדושין ע"ש. וא"כ גם בנ"ד שהוא תנאי בקום ועשה שיחתמו הזובחים כל אימת שיתקיים התנאי חל הנדר. ועי' בחו"מ סי' קי"א סעי' י"ט וסי' רמ"א סעי' ו' בהג"ה במתנה ע"מ להחזיר אם לא קבע הנותן זמן יכול המקבל לדחותו להחזיר לכשירצה. ועי' ברש"י קדושין דף ס' ע"א ד"ה א"ר הונא דמבואר שם דיכול לקיים התנאי כל ימי חייו ועי' באע"ז סי' קמ"ג ס"ג

אמנם הנראה לפענ"ד דאף אם נאמר בנ"ד דכל אימת שיקיימו הזובחים התנאי ויחתמו הכתב יחול הנדר מ"מ כל זמן שלא קיימו התנאים מותרים השוחטים לשחוט. דבש"ס שבועות דף כ"ח ע"א אמרי' שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו שתיהן במזיד אכלה לאיסורא והדר אכלה לתנאה פלוגתא דר"י ור"ל אם התראת ספק שמה התראה והקשה הר"ן דמכאן משמע דעכ"פ איסורא עביד ואמאי והרי כל מי שאוסר עצמו בדבר פלוני אם יעשה כך אין האיסור מתחיל אלא לאחר שיעשה אותו דבר אבל קודם לכן אין איסור חל עליו כלל אפילו נתקיים התנאי אח"כ ותירץ דכי אמרינן דאכילת איסור קודם לתנאי שרי ה"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי כגון האי דנדרים דאמרי' שלא כוונה לאסור אלא פירות שתאכל אחר שתרחץ לפי שאפי' אם הי' דעתה שתהא מותרת בפירות קודם רחיצה מ"מ עדיין יש מקום לנדרה לחול שתהא אסורה בפירות אחר שתרחץ אבל זה שלא נשבע אלא על דבר אחד אם תאמר שלא נאסר אלא שיתקיים תנאו נמצא איפשר שיתקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל דהיינו אם יאכל איסור תחלה הלכך אמדינן לי' לדעתי' דשבועתו היתה שכל זמן שיתקיים תנאו אפי' לבסוף יחול נדרו ע"ש. וח"כ בנ"ד כיון שהאיסור שאסרו השוחטים הוא דבר הנמשך קודם שיחתניו הזובחים ולאחר שיחתמו הזבחים ובכה"ג דהאיסור נמשך קודם התנאי ואחר התנאי דעת הר"ן דאם עבר על האיסור קודם לתנאי לא עביד איסורא כלל משום שלא היתה כוונת הנודר רק שיחול האיסור לאחר שיעבור על התנאי. וא"כ ממילא אין אנו צריכים לדון כלל למה שנסתפק מעכת"ה אם היתה כוונת השוחטים שיחתמו תיכף בשעת מעשה ואם מיחו תיכף ולא רצו הזובחים לחתום בטל הנדר דאף אם נאמר דהרשות ביד הזובחים לעולם לקיים התנאי ולחתום מ"מ מותרים השוחטים לשחוט כל זמן שלא נתקיים התנאי משום דלא חל האיסור על השוחטים רק משעת קיום התנאי ואילך וז"ב

הן אמת שדברי הר"ן תמוהים דבש"ס נדרים דט"ו ע"ב פריך לר"י דס"ל בתנאה לא מזדהר מהא דתנן שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג הלכה אסורה לא הלכה לא וקשיא לר"י ליחוש שמא תלך דבתנאה לא מזדהר. ולדברי הר"ן הנ"ל מאי פריך הרי שם נמשך האיסור קודם התנאי ואחר התנאי ולא היתה כוונת הנודר רק שיחול האיסור לאחר שתעבור על התנאי ומש"ה מותרת בהנאתו קודם שהלכה ולא חיישי' שמא תלך דאף אם תלך לבית אביה אין חל האיסור רק משעת התנאי ואילך והיא תימה רבתי וכמדומה לי שראיתי קושי' זו באיזה ספר. ואיפשר לומר בזה דהנה התוס' שם הקשו היאך יכול הבעל לאסור הנאתו הא משועבד לה והיכי מצי מדיר לה. ותירצו כיון שתולה הנדר בדבר שיכולה לקיים שפיר חל הנדר דאינו מפקיע שעבודה דלא תלך לבית אבי' ולא תאסר ע"ש. וא"כ זהו דוקא אם היתה כוונת הבעל לאסור הנאתו למפרע דאז אין האיסור ברור עדיין דיכולה לקיים התנאי שלא תלך לבית אבי' ואין זה מיקרי הפקעת שעבודה. אבל אם נאמר דכוונתו הי' לאסור בהנאתו משעת שעברה על התנאי ואילך ואז בודאי מפקיע שעבודה כיון דכבר עברה על התנאי וא"כ לא חל הנדר כלל. וכבר כתב הר"ן בשבועות שם דהיכא דמתבטל הנדר אמרינן דהיתה כוונתו לאסור למפרע כמו בשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ודו"ק. עכ"פ לפי דברי הר"ן הנ"ל הדבר ברור דמותרים השוחטים לשחוט כל זמן שלא קיימו הזובחים התנאי ומשום שלא היתה כוונת השוחטים רק לאסור משעת קיום התנאי ואילך וכמ"ש

עוד נ"ל בזה דהנה כבר נודע מחלוקת הקדמונים באע"ז סי' קמ"ג במגרש על תנאי דמעכשיו אם מותרת לינשא קודם קיום התנאי או אם חיישי' שמא לא יתקיים התנאי ובטל הגט למפרע ומדברי כולם נלמד דתנאי שהוא בידה והוא בשב ואל תעשה מותרת לינשא מיד ולא חיישינן שמא תעבור על התנאי בקום ועשה משום דלא מקלקלא נפשה. וא"כ אף אם נאמר דבנ"ד אם יתקיים התנאי ויחתמו הזובחים חל הנדר למפרע שלא כדברי הר"ן מ"מ מותרים השוחטים לשחוט כיון דגם הזובחים אוכלים משחיטתן א"כ לא חיישינן שמא יחתמו הזובחים אח"כ בקום ועשה דהרי יקלקלו את עצמם דשחיטת השוחטים תאסר למפרע והם אכלו משחיטת השוחטים. וגם בלא"ה לדעת הרבה פוסקים לא חיישי' שמא יקיימו את התנאי בקום ועשה עי' באע"ז ס"ס ל"ח ובחו"מ ס"ס מ"ו וז"פ. וביתר הדברים שכתב מעכת"ה יפה דן ויפה הורה דבודאי הרשות ביד ראשי העם להסיע על קיצותן ולקבוע שכר קצוב להשוחטי'. וגם נקרא דבר מצוה לבטל המנהג הרע שנוהגין שמה ליטול מכשרות יותר מטרפות וממילא יכולין להתיר אף שקיבל טובה, מחבירו שלא מדעתו כמ"ש הש"ך סי' רכ"ח ס"ק נ"ד וגם ע"ד רבים מתירין לדבר מצוה ובפרט בנ"ד דמדינא א"צ התרה כלל כמו שהארכתי. ולרב הטרדה קצרתי. דברי ידידו. סי' ט ב"ה מוצאי ש"ק י"ד שבט תרל"ד לפ"ק לבוב

שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי הרב המאוה"ג