מהרי"א הלוי חלק א קח

פתח בהיתרא תחיל' כי אפילו לדברי הרב מ' יוסף שהי' שם קוץ וגם פיפיקל מעבר השני מ"מ אינו רק ספק טרפה כי אולי הפיפיקל הוא בשר הקורקבן עצמו שדחה הקוץ שמעבר הפנימי את בשר הקורקבן לחוץ ונראה כמין גבשושית ומעולם לא ניקב עבר השני וכיון דלא הוי רק ספק טרפה וספק טרפה כשר בתערובת במקום הפסד מרובה כמו שכתב הש"ך בכללי ס"ס. ואם לדין יש תשובה דכיון דבשעה שנפתח האווזא ראו תיכף הנקב בעור הפנימי א"כ נודע ספק הראשון קודם שנתערב ובנודע אסור לדברי הכל דהוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת והש"ך לא התיר רק בלא נודע שבאו שני הספקות ביחד. וזה דוחק לומר דמאחר שהתיר השו"ב ר' יעקב את הספק הראשון תו חשיב כלא נודע. שמלבד דאין השו"ב ראוי להורות בעניני איסור והיתר גם לא התיר כלל רק אמר שזה שאלה פשוטה. וגם בחכם גדול שהתיר ואח"כ נודע כי הוא ספק טרפה נראה לפענ"ד דחשיב כנודע וגם בלא נודע רבו החולקים על הש"ך והבו דלא לוסיף עלה. והדבר פשוט לפענ"ד שזה חשיב כנודע. ולכן נסתר גם מ"ש מעכ"ת להתיר מאחר שנאכלו איזה מן האווזות ובנאכל אחד מהם מותר. שלפי מ"ש דכאן הוי נודע התערובת ובנודע אסור אם נפל אח"כ לים כמבואר בסי' ק"י. ובאמת בלאו הכי אין להתיר בנ"ד מטעם נאכל א' מהם. דע"כ לא תלינן לומר שהאיסור נאכל להתיר הנשארים רק בנאכל כולו ואין אנו צריכין לדון על מה שאינו לפנינו כמו שהאריך הרשב"א בתורת הבית. משא"כ בנ"ד שעשו מכל עורות האווזות שומן והשומן לא נאכל עדיין ואם כן צריכין אנו לדון על השומן

אמנם מ"ש מעכ"ת להתיר השומן משום דהוי תערובת מב"מ בלח בלח דמה"ת ברובא בטל ורק מדרבנן צריך ששים וכיון שאין כאן רק ספק טרפה הוי ספקא דרבנן. יפה כתב. ויש לעורר קצת ע"ז מהא שהביא הש"ך בכללי ס"ס בשם מהריב"ל דכלים שנתבשל בהם ספק טרפה אינו מועיל להשהותן מעל"ע שלא יהיו בני יומן ויהי' ספק דרבנן כיון שנולד הספק בדאוריית' וע"י גלגול נעשה דרבנן לא אמרינן בכה"ג ספקא דרבנן לקולא. וא"כ הרי בנ"ד גם כן נולד הספק בדאורייתא דהיינו בגוף האווזא ואח"כ נתערב השומן ונעשה ספק דרבנן ע"י גלגול

איברא שגוף דברי מהריב"ל צ"ע דהנה בהא שנחלקו בפ' כל שעה מ' ע"א שמואל אמר נתבקעו ממש ומר עוקבא אמר קרובים להתבקע כתב הרי"ף וכיון דלא איפסקא הלכתא בהדיא עבדינן לחומרא כמר עוקבא דהוי ספקא דאורייתא והני מילי למיכלינהו להנהו שערי בעינייהו אבל אי מישתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן לא אסרינן להאי בישולא אלא א"כ נתבקעו ממש דהו"ל ספקא דרבנן. הרי בהדיא שאע"פ שנולד הספק בדאורייתא דהיינו לאכול גוף השעורים ואזלינן לחומרא לאסור מספק דהוי ספקא דאורייתא מ"מ אם נתערב אח"כ בתבשיל התבשיל מותר משום דבטל מן התורה. א"כ נמי בנ"ד אף שגוף האווזא אסורה משום דהך ספק שמא ניקב גם עור החיצון הוא ספקא דאורייתא מ"מ השומן שנתערב דבטל ברוב מה"ת משום דהוא מין במינו ומדרבנן צריך ששים לח בלח א"כ השתא שנתערב ברוב הוי ספקא דרבנן ואזלינן לקולא. ונ"ד דמי ממש להך דמר עוקבא. ויפלא לפ"ז על מהריב"ל שהחמיר לומר דלא מהני מה שהכלים אינן ב"י מאחר שנולד הספק בדאורייתא שהרי גם בשערי דהרי"ף נולד הספק בדאורייתא דלענין גוף השעורין הוי ספקא דאורייתא כמ"ש הרי"ף להדיא

והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' חו"מ הביא דברי הרי"ף הנ"ל דקרובות להתבקע אינו אוסר התבשיל וכתב הטעם שאין החמץ שקרוב להתבקע חמץ גמור אלא מדברי סופרים ע"ש. מדבריו הקדושים למדנו שהסב סברת הרי"ף לומר שלכך התערובת מותר משום דבאמת לדברי הכל לא הוי השעורים חמץ גמור אלא א"כ נתבקעו ממש רק דמר עוקבא ס"ל דכמו שחמץ נוקשה אסור מדרבנן דהיינו בהכסיפו פניו משום שקרוב להיות חמץ גמור אם יהי' בו כקרני חגבים ה"ה אם השעורים קרובים להתבקע אסור מדרבנן משום שקרוב להיות חמץ גמור אם יהיו נתבקעו ממש. וכמ"ש רבינו הרמב"ם ז"ל שאין השעורים הקרובות להתבקע חמץ גמור אלא מד"ס והיינו שהוא כמו חמץ נוקשה שבטל בששים. ויעוין בהרב המגיד שם שהעמיס כוונה זו גם בדברי הרי"ף. ואפשר שהרמב"ם סובר כסברת מהריב"ל דכל היכא שנולד הספק בדאורייתא אף שבהתגלגל נעשה ספק דרבנן ל"א סד"ר לקולא בכה"ג ומש"ה כתב הטעם בדינו של הרי"ף שלכן התבשיל מותר מחמת דקרוב להתבקע הוא כמו נוקשה וחמץ נוקשה בטל בששים. וצ"ע על המג"א בסי' תמ"ז שפלפל הרבה בזה אם נוקשה בטל בששים והדבר מבואר להדיא בדברי הרמב"ם הנ"ל, ובזה זכיתי לעמוד על כוונת המרדכי שהביא הב"י בסי' תס"ז אחרי שהביא דעת הסוברין שקרובים להתבקע אינו אוסר התבשיל במשהו כתב המרדכי ויש שרוצין להחמיר משום דהוי דבר שי"ל מתירין. ודבריו אין מובנים כלל מה שנתן טעם לאסור משום דבר שיל"מ דוקא. והלא הרבה טעמים באיסור חמץ במשהו. ולפי מ"ש הדברים מתוקים מדבש דהנה המג"א שם כתב דהך דינא אם נוקשה בטל בס' אי לא תליא אם הטעם דחמץ אוסר במשהו הוא משום חומרא דחמץ דאיכא כרת א"כ נוקשה דאינו אסור אלא מדרבנן בטל בס' אבל אם הטעם הוא משום דבר שי"ל מתירין אם כן נוקשה נמי אוסר במשהו מה"ט גופי' דהוי דשיל"מ ע"ש. א"כ לפי מה שהבאתי בשם הרמב"ם שלכך אינו אוסר בקרובות להתבקע משום שאינו אסור רק מדרבנן והוי כמו חמץ נוקשה ולזה יפה כתב המרדכי ויש שרוצין להחמיר משום דהוי דבר שיש לו מתירין. והיינו דלהאי טעמא גם בחמץ שאינו אסור כ"א מדרבנן כמו חמץ נוקשה אוסר במשהו. וזה נכון מאוד ודו"ק

עד כה היו דברי לפלפולא אמנם לענין גוף הדין הדבר פשוט שהאווזות שנשארו וגם השומן הכל מותר שאף אם הי' הכחשה עד כנגד עד מלבד שכאן בא עד המתיר תחיל' שלפי דעת הרבה פוסקים שנאמן הוא כשנים. ואפילו אם היו באים בבת אחת אמרינן נשחטה הותרה. וגם אם הי' ספק בעלמא הרי בספק ע"י מחט ספק ע"י קוץ מותר מטעם ס"ס כמבואר בסי' מ"ט והכא לא שייך סברת המחמירין דהוי ספק חסרון ידיעה שזה דוקא אם הנקב לפנינו ואין אנו יודעים אם הנקב מחמת מחט או מחמת חולי זה לא מיקרי ספק שאפשר דחכם הי' מכיר ויודע סיבת הנקב והוי ספק חסרון ידיעה. מה שא"כ אם הספק מחמת הכחשה שפיר הוי ספק גמור. והוי ס"ס ספק אם האמת כדברי השו"ב ר' יעקב שלא ניקב רק מצד הפנימי מחמת חולי ואף אם כדברי ר' יוסף שהי' שם קוץ שמא לא ניקב מעבר השני והפיפיקל הי' מחמת דחיקת הקוץ מעבר הפנימי את בשר הקורקבן לחוץ וכמ"ש מעכ"ת. וגם לא שייך לומר כאן ספק אונס חד הוא וכמ"ש הט"ז דיש נפ"מ בין הספיקות דאם הי' הנקב מחמת חולי ובלא קוץ א"כ העיד ר' יוסף שקר. ובר מן דין בנ"ד מוכחש ר' יוסף משני עדים דהיינו השו"ב ר' יעקב והבחור ואין דבריו של אחד במקום שנים ובודאי ניקב מחמת חולי וכשר. וגם כבר נודע מה שכתבו הרא"ש והר"ן בכתובות פ' המדיר בשם הרמב"ן בעד מפי עד ובא עד הראשון שנאמר מפיו והכחיש את השני הראשון נאמן. ואפי' אם שנים העידו מפיו נאמן העד הראשון להכחישם וכמ"ש הח"מ והב"ש בסי' י"ז בשם קצת פוסקים. ואם כן בנ"ד שלא ראה ר' יוסף את גוף השאלה רק אמר שבחור אחד אמר לו שהי' קוץ ואחרי שמעכ"ת שאל את הבחור והכחיש שלא אמר כן מעולם פשיטא שהעד הראשון נאמן וכמ"ש הרמב"ן. ואפילו אם הי' האווזא