מהרי"א הלוי חלק א קז

אינו סובר כלל סוף טומאה לצאת שהרי כמה משניות מפורשות בהם הך דינא שסו"ט לצאת

והנראה לי בזה דהנה הך דסוף טומאה לצאת דהיינו לטמאות כל סביביו אע"פ שהדלתות נעולות ומגופות משום שסוף טומאה לצאת טומאה זו היא רק מדרבנן כמבואר ברש"י בביצה שהבאתי לעיל וכן פי' רש"י להדיא בחולין דף קכ"ה ע"ב ד"ה טומאה יעו"ש ועי' בתוי"ט פ"ז מ"ג. וא"כ נראה דס"ל להרמב"ם דלא אמרינן סוף טומאה לצאת רק היכא דליכא רק פתח אחד שבודאי יוציאו הטומאה דרך זו הפתח. שבזו אע"פ שהפתח עדיין נעול גזרו חז"ל טומאה משום סו"ט לצאת מאחר שבודאי סוף הטומאה לצאת דרך שם. משא"כ היכא דאיכא בבית פתחים הרבה שיש לנו ספק דרך איזה פתח יוציאו הטומאה אם כן מהראוי לטהר כל הפתחים. שעל כל פתח ופתח יש ספק שמא לא יוציאו דרך כאן ואף אם יוציאו דרך זה הפתח ג"כ אינו טמא רק מדרבנן והוי ספקא דרבנן לקולא. ולכן הוכרח הרמב"ם לפרש הך משנה דהמת בבית ולו פתחים הרבה מטעם קבר סתום דהויא טומאה דאורייתא כדאיתא בנזיר דף נ"ג. וכן בפ"ג מ"ו גבי כזית מן המת פתחו בטפח וכו' להציל על הפתחים דמיירי דיש פתחים הרבה ואפ"ה כולן טמאין הוצרך ג"כ הרמב"ם לפרש מטעם קבר סתום דאי משום סו"ט לצאת הוי סד"ר לקולא וכמ"ש. משא"כ בכל הנך משניות דתנן בהו סו"ט לצאת דמיירי שאין כאן רק פתח א' וליכא ספיקא כלל דבודאי יוציאו הטומאה דרך זו הפתח מודה הרמב"ם דשפיר טמא משום דסוף טומאה לצאת

ואלמלא דמיסתפינא לעמוד במקום גדולים רבותינו הקדמונים נוחי נפש אשר מפיהם אנו חיים הי' נראה לפענ"ד להביא ראי' לשיטת רש"י ז"ל. דהנה בגמ' ביצה דף ל"ז ע"ב איתא שלטהר את הפתחים למפרע תליא אי אמרינן יש ברירה או אין ברירה יע"ש. והנה כבר נודע שענין ברירה שייך בדבר דאיכא ספיקא כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש שעל כל לוג ולוג ששותה יש ספק שמא הוא תרומה ושמא הוא חולין מתוקנים. ואם הפריש אח"כ שני לוגין בהא אמרינן הוברר הדבר למפרע שמה ששתה עד השתא הי' חולין למאן דאית ליה ברירה. וכן בכל מקום שמוזכר בש"ס ענינא דברירה הוא כעין זה. ומעתה לשיטת רש"י שכל הפתחים טמאים מטעם דאיכא לספוקי על כל פתח שמא יוציאנו דרך כאן א"כ שפיר יש לומר שאם נפתח פתח אחד או חישב להוציא הטומאה דרך פתח א' נטהרו כל הפתחים למפרע למאן דאית לי' ברירה. מה שא"כ לשיטת הרמב"ם שכל הפתחים טמאין מטעם קבר סתום וא"כ הרי נטמאו כל הפתחים מטעם ודאי קבר סתום. א"כ ניהו שאם נפתח אח"כ פתח אחד או חישב להוציאו דרך פתח א' תו לא הוי קבר סתום וטהור מכאן ולהבא אבל איך אפשר לומר בזה ברירה לטהר אף למפרע הרי כיון שקודם שנפתח היו כל הפתחים טמאים בודאי משום קבר סתום לא שייך כלל לומר ברירה בכה"ג. ויש מסוגי' זו דביצה דף יו"ד ודל"ז ראי' לכאורה לשיטת רש"י ז"ל

ומעתה יבואו דברי התוס' הנ"ל כמין חומר. דעל הך משנה דפ"ג מ"ו לא הוו מצי להקשות דאמאי לא פליג ר"י. שהי' אפשר לפרש טעם טומאת הפתחים משום קבר סתום כשיטת הרמב"ם ז"ל ובהא לא שייך כלל סברא דר"י דאפשר לשורפה במקומה או להוציאה לחצאין. דדוקא אם באנו לטמאות משום סוף טומאה לצאת דרך כאן ע"ז שפיר פליג ר"י ואומר שאין זה מוכרח שהטומאה תצא דרך כאן דאפשר שתשרף במקומה וכו'. אבל לענין קבר סתום אפי' אם תשרף אח"כ במקומה או יוציא אח"כ הטומאה לחצאין מ"מ כל זמן שהטומא' בקבר סתום הוא מטמא כל סביביו. ומש"ה נמי לא הקשו על המשנה גופא דבפ"ז מ"ג משום דהתם ג"כ אפשר לומר טעם הטומאה משום קבר סתום כמו שמפרש הרמב"ם ומש"ה לא פליג ר"י וכנ"ל. ולכך הקשו מש"ס דביצה דשם ע"כ צ"ל טעם הטומאה משום סו"ט לצאת וא"א לומר משום קבר סתום דבזה לא שייך ברירה וכמ"ש לעיל מילתא בטעמא ואם כן שפיר הקשו התוס' אמאי לא פליג ר' יוסי

הנה כי כן מיושב גם קושית התויו"ט שהקשה אמאי לא פליג ר"י גם בפ"ג מ"ז בביב שהוא קמור תחת הבית ע"ש. ולפי מ"ש הדבר נכון מאוד. דהנה התוס' כתבו בב"ב דף ק' ע"ב ד"ה ורומן דבכלים אין בהם דין קבר סתום רק בבנין יעו"ש היטב שכן מבואר בדבריהם. וכן נראה גם מדברי הכסף משנה פי"ב מטו"מ הל' ו' ע"ש. אם כן בביב שהוא בנין תחת הקרקע מודה ר"י דטמא מטעם קבר סתום משא"כ בתיבת המגדל שהוא כלי ולא שייך בה טומאת קבר סתום כמ"ש התוס' והכ"מ ורק משום סו"ט לצאת בזה שפיר פליג ר"י דאפשר להוציאה לחצאין ואין כאן סוף טומאה לצאת. והוא דבר אמת לפי ע"ד בישוב קושית התוי"ט. גם קושי' מעכ"ת מסוף פ"ח דאהלות יש ליישב בזה. ודו"ק היטב. דברי ידידו: סי' ק ב"ה יום ג' י"ב מנ"א צדק ומשפט לפ"ק לבוב. לכבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי וכו' מוה' אברהם אמוגיא רב ומו"צ בק' בארדזען יע"א

מכתבו הגיעני ואת אשר שאל מעכ"ת בדבר אשר אנשי העיר כשני מאות מפורעי המס נתנו לו כתב התמנות (קאנסיס) וקצבו לו פרס מן השוחטים ואסרו על השוחטים בלשון תקנת הקהל ובח"ח ובשד"א אשר לא ישחטו בלתי נתינת הפרס הקצוב למעכ"ת ולא נשארו כי אם שנים עשר אנשים שלא רצו לחתום. לא ידעתי מה זו שאלה והדבר מבואר בסי' רכ"ח סעיף ל"ד דאם מקצת הקהל מוחה בהסכמ' כיון שהם מיעוט אינו מועיל המחאתן. ועי' בתשו' הריב"ש שהביא הב"י ס"ס רכ"ח. ומה"ט הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי' שבועת שוא וחל עליו בע"כ תקנת הקהל משום שהמיעוט נגררין אחר הרוב. וממילא חל על כל הקהל גם על אותן שלא רצו לחתום מ"מ חל עליהם האיסור. גם אם יעברו השוחטים וישחטו בלי נתינת הפרס הקצוב למעכ"ת שחיטתן אסורה כמבואר בתשובת הרא"ש ובשו"ע יו"ד סי' א' וזה פשוט

ואת אשר שאל מעכ"ת שנשחטו עשרה אווזות ונפשטו העורות לעשות מהן שומן לפסח ונמצא באחת האווזות נקב בקורקבן בעור הפנימי ובתוך הנקב כיס קטן מלא מוגלא ועור החיצון היינו בשר הקורקבן היה שלם ויפה ולא נראה בו שום מכה. ולאשר שהרב לא הי' אז בביתו שלחו בחור אחד לשאול את השו"ב ר' יעקב. והשיב השו"ב כי לאשר לא ניקב מעבר לעבר לכן כשר. ולזאת נמלחו כל האווזות ביחד ועשו מן העורות שומן לפסח ומן בשר האווזות נמכר לאחרים ונאכלין בכל העיר. ושלשה אווזות נשארו עדיין ועשו מהם בשר יבש. אחרי כן בא שמה רב אחד ושמו ר' יוסף ונסע דרך שם לכפר א' על לינת לילה ושלח משם מכתב לאנשי העיר כי בחור אחד אמר לפניו ולפני עדים שהי' קוץ בעור הפנימי ובחוץ הי' פיפיקל לכן הוא ודאי טרפה וכל האווזות וגם השומן אסור והוא הפסד גדול מאוד. ומעכ"ת שאל את ר' יעקב שו"ב ואמר בתו"ע שלא הי' רק נקב בעור הפנימי ובעור החיצון לא הי' לא שביל ולא שום ריעותא. וגם את הבחור הנ"ל שאל והכחיש את הרב ר' יוסף כי לא אמר לו מעולם שהי' קוץ בעור הפנימי כי לא הי' קוץ בתוכו וזו שאמר שהי' פיפיקל מבחוץ הי' כוונתו על העבר השני מהעור הפנימי דהיינו שהי' שם כיס מלא מוגלא אבל עור השני הי' נקי לגמרי. זה תורף השאלה. ומעכ"ת.