מהרי"א הלוי חלק א קו

שחיטת הקנה שהוא עצם לא מיפסל רק בחגירת צפורן דהיינו בדיקת טופרא שכמו שאין עצם הצפורן מרגיש פגימה כ"ש גם הקנה לא ירגיש בעת השחיטה משא"כ לענין שחיטת הושט שהוא עור בעלמא שמרגיש גם בפגימה כ"ש כמו שמרגיש הבשר גם בפגימה קטנה וכמ"ש התב"ש. ולפ"ז אפשר לומר דליכא בגמרא פלוגתא כלל דהנך אמוראי דבדקי במיא ובשמשא וכן מאי דתניא בברייתא אוגרת דמשמע אפי' אוגרת כ"ש ומזה הוכיחו הקדמונים דגם פגימה כ"ש פוסלת אינהו מיירי לענין שחיטת בהמה דבעי' שישחוט שני הסימנים ומש"ה פסול גם פגימה כ"ש משום שחיטת הושט דמרגיש גם בפגימה דקה. משא"כ ר"ח דיהיב שיעורא לפגימת סכין כחגירת צפורן מיירי בשחיטת עוף וכגון שלא שחט רק הקנה לבד דהעצם אינו מרגיש כ"ש כמו הצפורן כמו שכתב התב"ש ומש"ה לא מיפסל רק בפגימת חגירת צפורן. ופריך בגמ' על ר"ל דאמחי לא חשיב פגימת סכין כחגירת צפורן דהיינו בשחיטת עוף דבהא לכ"ע לא מיפסל בפגימה כ"ש וע"ז שפיר משנינן בחולין לא קא מיירי. והיינו דשחיטת עוף בקדשים ליכא לאשכוחי כלל דעולת עוף וחטאת העוף הם במליקה ולא בשחיטה ולא משכחת שחיטה בקדשים כ"א בבהמה ובזה גם פגימת כ"ש פסול משום שחיטת הושט. ולא משכחת דינא דר"ח דפגימת סכין כחגירת צפורן רק בעוף ובחולין ור"ל לא מיירי בחולין ומשום הכי לא חשיב פגימת סכין. וזה נכון מאוד בס"ד. ואם כן בנ"ד שלא נשחטו כי אם עופות אם לא הי' רק פגימה כ"ש שפיר יש ספק דלדעת הרמב"ם והרא"ש וסיעתם לא מיפסל רק בפגימה כחגירת צפורן. ועי' בתב"ש סוף ס"ק ה'. ואף דאנן לא קיי"ל הכי וכמו שכתב הש"ך סי' י"ח ס"ק ד' מ"מ מידי ספיקא לא נפקא

ומעתה יש מקום להקל בנ"ד ע"פ מ"ש הט"ז והש"ך בביאור דברי הרא"ש והמחבר בסעיף י"ג בנאבד הסכין ואח"כ נמצא והוא פגום שמותר הואיל ויצא הדבר בהיתר ואילו בא אותו פעם לשאול בעת שהיה הסכין אבוד היינו מורים לו היתר מש"ה מוקמינן לי' בחזקת היתר. ועי' בתב"ש שם שהביא ראיה לזה מש"ס כתובות דף כ"ד ע"ב דאמר גדולה חזקה וכו' יעו"ש בדבריו הנעימים. ובחידושי אמרתי בזה ליישב קושית הט"ז על האגודה והרמ"א שאם בדקו השוחט ונמצא שאינו יודע הלכות שחיטה דאם נטל מקודם קבלה אמרינן השתא הוא דאיתרע וכל מה ששחט כשר והקשה הט"ז דהא בשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום אסרינן למפרע בלא שיבר בה עצמות ע"ש היטב. וע"פ האמור א"ש דבסכין כיון שמחויב לבדקו גם אחר שחיטה ולעולם לא יצא לחזקת היתר מש"ה אם נמצא פגום מוקמינן הבהמה בחזקת איסור. מה שא"כ בשוחט שנטל קבלה דאף שהשו"ב עומד לפנינו אין אנו צריכי' לבדוק אחריו אם יודע הל' שחיט' א"כ תיכף בשעה ששחט אילו בא אותו פעם לשאול היינו מורים שהבהמה כשרה וא"כ יש להבהמה חזקת היתר הואיל וכבר יצא הדבר בהיתר וכיון דאיכא חזקת היתר שפיר אמרינן השתא הוא דאיתרע ולכך כל מה ששחט כשר. וא"כ בנ"ד כיון שאחר השחיטה בדק השו"ב הסכין ונמצא יפה א"כ באותו פעם כבר יצאו הבהמה והסכין בהיתר. דמדינא השוחט נאמן לומר שסכינו יפה אחר השחיטה ואין אנחנו צריכים עוד לבדוק אחריו. ואילו הי' בא באותו פעם לשאול היינו מורין להיתר וכיון שיצא הדבר כבר בהיתר כל הספיקות שנפלו בזה אנו מורין להיתר כמו בנאבד הסכין ובשוחט שנטל קבלה

עוד אפשר לומר בזה. דהנה בגמ' דיומא דף פ"ג אמרי' דהא דתרי כמאה ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא בתר דעות אזלינן ע"ש. ומש"ה דעת הרבה פוסקים דאם שני רופאים אומרים צריך ושלשה רופאים אומרים לא צריך אזלינן בתר רוב דעות. ועי' ברש"י יומא דף פ"ד ע"ב ד"ה אבל. וכן בשומא אזלינן בתר רוב משום דדוקא בדבר התלוי בראיה או בידיעה אמרינן תרי כמאה אבל מה שתלוי בכוונת הלב ובשכל האדם כמו להבין בשכל אם החולה מסוכן או להבין שווי הקרקע וכדומה מה שתלוי באבנתא דלבא הולכין אחר רוב דעות ולכן גם בדיינים לא אמרי' תרי כמאה כ"א אזלינן בתר רובא כיון שהוא ענין התלוי בסברא ושקול הדעת. וא"כ לפי מ"ש הפוסקים בשם רבינו יונה שבדיקת הסכין צריכה כוונה גדולה ובחינת חוש המישוש הוא לפי כוונת הלב. א"כ איפשר דלא אמרינן בזה תרי כמאה. ובנ"ד כיון דאיכא שלשה שאמרו שלא מצאו שום פגימה ושנים אמרו שמצאו פגימה אזלינן בתר רוב דעות ולפ"ז יפה הורה מעכ"ת להכשיר העופות. ועדיין יש לעיין בזה ואין הזמן מסכים עמדי להאריך יותר

דברי ידידו: סי' צט ב"ה יום ד' ד' כסלו תרכ"ו לפ"ק לבוב. להרב המופלג המפורסים מוה' דוב בעריש ביליג נ"י

מכתבו הגיעני והנה הקשה לשאול מעמדי לפרש לו הלכה במס' אהלות. וכבר נודע מאמר חז"ל בארבע לא מצינא בשיתא מצינא. אמנם בכ"ז אמרתי לעיין בדבריו הנעימים ומד' אשאל עזר לברר הלכה לאמתה כי"ר

בהא דתנן באהלות פ"ד מ"ב ר' יוסי מטהר מפני שהוא: יכול להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה. והקשה בתוס' יו"ט דאמאי לא פליג ר"י בס"פ דלעיל דתנן יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פו"ט הטומאה בתוכו הבית טמא. ועל זה תמה מע"כ דאמאי לא מקשה התיו"ט מכמה משניות ממשנה א' פ"ד המגדל הי' עומד בתוך הבית וכו' וכן מן משנה ו' פ"ג כזית מן המת פתחו בטפח וכו' דאמאי טמא משום סוף טומאה לצאת הא לר' יוסי יכול לשורפה במקומה וכו'

והנה מקודם נבוא לבאר דברי התוס' בחולין דף קכ"ה שהקשו לר"י מהא דאמרי' בביצה המת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאין ותירצו דבמת שלם מודה ר"י שאין דרך לשורפו ולנתחו פחות מכזית והנה דבריהם תמוהין מאוד לכאורה. מלבד מה שהקשו מדאמרי' בביצה והוא משנה ערוכה לפנינו באהלות פ"ז מ"ג אף גם תירוצם לא יתכן. דמה יענו למשנה ו' פ"ג דאהלות דתנן כזית מן המת פתחו בטפח הרי דאף בדליכא מת שלם רק כזית נמי טמא משום סוף טומאה לצאת ולא פליג ר' יוסי ואדרבה ר"י גופי' פליג התם בסיפא וסובר השדרה והגלגולת כמת ע"ש משמע דברישא מודה ר"י ואמאי הרי יכול להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה. והיא תימה גדולה לכאורה. וליישב את זה נראה לפע"ד אחרי אשר נקדים מחלוקת הרמב"ם ורש"י בענין זה. דהנה בהא דתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים פי' רש"י בביצה דף י' הטעם משום שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופה לצאת דרך שם וכאן אין אנו יודעין באיזה יוציאנו הלכך כולן טמאים ע"ש מדבריו מבואר שטעם הטומאה משום סוף טומאה לצאת. אמנם הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פ"ז מ"ג דאהלות כתב. כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהי' הבית כולו כקבר ולזה יטמא כל מה שיגע בו. וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו יעו"ש. הנך רואה בעיניך כי רבינו הרמב"ם מטעם קבר סתום קא אתי עלה ולא מטעם סוף טומאה לצאת. וכן נראה מדבריו שכתב בפ"ג מ"ו. ובאמת צריך להבין ולהשכיל מדוע נטה הרמב"ם מן פירש"י שהטעם הוא מחמת שסוף טומאה לצאת. שאין לומר שהרמב"ם