מהרי"א הלוי חלק א קה

חלוק בין עפר לקרטין לסברת הט"ז וכמ"ש בתשו' שב יעקב שם ולהכי שפיר כתב הט"ז דאפשר שהקרטין של האשה שלפנינו אינן דומין לקרטין שהביא הר"ן. והיינו משום שאולי נ"ד דמי טפי למין עפר המבואר במשנה שצריך בדיקה ואם נימוחו דם נדה הם. משא"כ לפ"מ שחלקו רוב האחרונים על הט"ז. דס"ל שאין שום ספק דעצמות הקרטין הם דם גמור ועיקר היתרו של הר"ן כיון שיוצא ביחד עם המ"ר וגם תיכף אחר כך ובשעת ראייתה היא רואה זיבת דם א"כ אין סברא לומר דהדרי מ"ר למקור ואייתי קרטין כיון שדרך המקור להוציא דם גמור וע"כ דם הקרטין בא מן מכה שבכליות שדרך מכה זו להוציא דם בשעת הטלת מ"ר ע"ש בר"ן ובתשו' הח"צ סי' ע"ג. וא"כ אין אנו צריכין כלל לחלק בין קרטין לקרטין דבאמת כל הקרטין הם מין דם ואף עפ"כ כשמוצאת אותם בשעת הטלת מ"ר טהורה היא מחת הוכחה הנ"ל שכתב הר"ן. וא"כ גם בנ"ד נוכל להתיר מהאי טעמא גופא

ולכן נראה לענ"ד שגם באולי יש לפקפק על כל היתר שכתבתי בפני עצמו מ"מ בצירוף כל מה שכתבתי יש לסמוך להתיר. ובאופן שתעשה הבדיקה שכתב הנו"ב סי' מ"ח בכל דקדוקי' ופרטי' ובעוד שהמוך דחוק באותו מקום תטיל מ"ר ואח"כ תבדוק עצמה איזה פעמים בצדדין עד שתמצא כמין קרטין שדרכה לראות בשעת הטלת מ"ר ואחר כך תוציא המוך ואם תמצא אותו נקי אזי היא טהורה וא"צ עוד לבדוק. ואם אח"כ תראה עוד קרטין הללו בשעת בדיקתה תיכף אחר הטלת מ"ר וגם במ"ר תמצא כאלו הקרטין טהורה היא. אבל אם תמצא קרטין שלא בעת הטלת מ"ר בשעת בדיקתה או אף אם תמצא בשעת הטלת מ"ר רק שלא תמצא שום קרטין בתוך המ"ר רק אח"כ בשעת בדיקתה צריכה לספור ז"נ. וטוב יותר שתמעט בבדיקות. ותזהר מאוד בעת הפסק טהרתה שלא יהי' בעת הטלת מ"ר כדי שתהא הבדיקה אז נקי ויפה כדין. וגם ביום הא' והז' מן ימי הנקיים תזהר בזה. אמנם כל זה אם בעת שתעשה הבדיקה כמ"ש הנו"ב תמצא אחר הטלת מ"ר קרטין במ"ר או בשעת בדיקתה שאז נתברר שיש לה מכה בצדדין או בכליות. אבל אם תמצא נקי לגמרי אחר הטלת מ"ר איני רואה מקום להתיר. כן נלפענ"ד ומה טוב אם ישאל מעכ"ת עוד מרב אחד מובהק בהוראה ודן במתינות וישוב הדעת ואם גם הוא יתיר וגם מעכ"ת יסכים לזה אזי גם אנכי הצעיר אהי' נמנה עמכם בשריותא דהך איתתא וד' יצילנו משגיאות יראנו מתורתו נפלאות כעתירת אוהבו וידידו מוקירו ומכבדו

סי' צח ב"ה יום ד' ח' אלול תרל"ט לפ"ק. כפר בראטקאוויץ. שוכן שמים ביום יומים יכתוב ויחתום לחיים את כבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן המפורסי' לתהלה מאד נעלה המופלג בתורה ויראה מוה' ישראל נ"י

מכתב שאלתו הגיעני בסכין שנבדק קודם שחיטה מהרבה אנשים ונמצא יפה ונשחטו בו עשרה עופות בלי בדיקה בנתיים ואחר השחיטה בדק השו"ב סכינו ואמר שהוא יפה אמנם נגיד אחד וגם שו"ב אחר אמרו שמצאו בו פגימה. וכאשר הכחישו זה את זה הביאו הסכין לפני מעכ"ת לברר הדבר והשגיחו עליו שלא יתקנו אותו בדרך ובבואם לפני מעכ"ת לא אמרו לו דבר רק בקשו לבדוק את הסכין ומעכת"ה עם עוד מופלג אחד בדקוהו כמה פעמים ולא הרגישו מאומה ומעכת"ה הכשיר את העופות. וביקש להודיעהו דעתי העני' אם יפה הורה

הנה מ"ש מעכ"ת דכיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן ומה"ת מוקמינן אחזקה אם כן מהראוי לאוקומי הסכין בחזקת בדוק לא הבנתי הא איכא נמי חזקת איסור דבהמה בחזקת איסור עומדת. גם מ"ש מע"כ דגם בודאי פגום אינו אסור רק מדרבנן משום דאיכא ס"ס שמא במפרקת איפגם ושמא לא שחט כנגד הפגימה וס"ס הוי כרוב כמ"ש הרשב"א אלא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וזה אינו כ"א מדרבנן. אף שכתב כן בפרמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה מ"מ בחיבורו סי' י"ח בשפ"ד לא משמע הכי. ועי' בש"ך יו"ד סי' כ"ח ס"ק כ"ז משמע להדיא דהוי ספק תורה. וכן משמע מדברי הש"ך סי' ק"י ס"ק ס"ד ובפרמ"ג סי' כ"ח ס"ק כ"ז בשפ"ד כתב מפורש דהוי ספק תורה. ועי' בפרמ"ג סי' ק"י במב"ז ס"ק ט"ו שהעתיק לשון או"ה בכלל כ"ו ד"ב וכן נמצא פגום ונתערב מאחר דספק אחד דבר תורה וכו' מזה מבואר שאם נמצא הסכין פגום אסור דבר תורה וכן מורה לשון הרמב"ם והטור והמחבר

ומ"ש הפרמ"ג בפתיחה שם כיון דאיכא ס"ס דהוי כרוב ורובא וחזקה רובא עדיף והא דאמרינן סמוך מיעוטא הוא רק מדרבנן ע"ש. הנה לפ"ז יקשה לדעת הסוברים דס"ס מועיל במקום חזקה אמאי בשוחט בסכין ונמצאת פגומה הבהמה אסורה הא איכא ס"ס להיתר שמא במיעוט בתרא נפגם ושמא לא שחט נגד הפגימה. ובע"כ צ"ל כמ"ש הש"ך בסי' ק"י שם דזה לא חשיב ס"ס משום דדרך להוליך ולהביא בכל הסכין. ומלבד זה נראה ברור שזה שנחלקו הפוסקים בס"ס במקום חזקה דמעיקרא היינו דוקא היכא דליכא חזקה דהשתא משא"כ בסכין שנמצאת פגומה כיון דהרי פגום לפניך הוי תרתי לריעותא דהוי כודאי ומש"ה כתב הטור דהוא ודאי נבלה. והרמב"ם שכתב דהוי ספק נבלה לטעמיה אזיל שגם בתרתי לריעותא כגון בבודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ונמצא חומץ פסק ג"כ דהוי ספק. אבל מ"מ נראה ברור דהוי ספק תורה

והנראה לפענ"ד בזה דהנה בחו"מ סי' כ"ט מבואר דבשני כיתי עדים המכחישים זא"ז יש לנו לתרץ דבריהם שיהיו מכוונים. וא"כ בנ"ד דאיכא הכחשת תרי ותרי אם הסכין היה פגום מהראוי לומר שכולם אומרים אמת רק שהיתה פגימה דקה מאוד שמקצת העדים לא הרגישו בה. וכעין זה כתב הט"ז ביו"ד סי' ל"ט ס"ק כ' היכא דאיכא הכחשה אם יש נקב בחצר הכבד דאפשר שהי' שם איזה נקב קטן והראשון ראה מה שלא ראה השני ומאחר שכן א"כ נפלנו ברברבתא שזהו מחלוקת הקדמונים כמבואר בסי' י"ח בב"י אם בעי' בפגימה שתחגור בו צפורן או פגימה כ"ש ג"כ פוסלת

הן אמת שצריך להבין לפי דעת הקדמונים דהא דאר"ח שפגימת סכין הוא כדי שתחגור בה צפורן אידחי לה מדהנך אמוראי בדקו לה בשמשא ובמיא ומוכח דס"ל דפגימה כ"ש פסולה. וא"כ קשיא בהא דאר"ל שלשה פגימות הן ור"ח אמר אף פגימת סכין ואידך בחולין לא קא מיירי ע"ש ומה פריך הגמ' על ר"ל אמאי לא חשיב פגימת סכין דלמא סובר ככולהו אמוראי דבסכין פוסל פגימה כ"ש ור"ל לא קא חשיב רק הני פגימות דשיעורייהו כדי שתחגור בה צפורן. וגם מה דמשני הגמ' בחולין לא קא מיירי ג"כ אינו מובן דהא בקדשים נמי בעי שחיטה כהוגן בלי פגימת הסכין ושפיר מצי ר"ל למיחשב פגימת סכין בקדשים ומה מזיק לנו בזה דנוהג גם בחולין

ולכן נ"ל בזה עפמ"ש התוס' שם דבדיקת בישרא הוא משום ושט ובדיקת עופרא הוא משום קנה. ועי' בתב"ש סי' י"ח ס"ק י"ד דפגימה קטנה היא עד שאין הצפורן מרגיש בה והבשר מרגיש יותר. ולפ"ז הי' מקום לומר שלענין