מהרי"א הלוי חלק א קד

דמים באותן הימים שפיר כתב התה"ד שגם אשה זו הואיל ולעולם אינה רואה באותן הי"ד ימים אחר טבילתה והיא בחזקת שאינה רואה אז לא בעיא בדיקה ודין יש לה וסת עליה לענין זה. ואין אנו צריכים לומר שבטומאת מעל"ע מחמרינן ובבדיקה לבעלה יש לסמוך על המקילין כמ"ש התה"ד רק דינא הוא וכמ"ש

וא"כ בנ"ד דמ"ש הרמ"א בסי' קצ"א שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת הוא ג"כ מטעם שמסולקת דמים אז ותלינן בדם המכה ולענין זה גם אשה כזו שלעולם אינה רואית במשך אותו הזמן היא אז בחזקת מסולקת דמים ולענין זה דין יש לה וסת עליה וכמ"ש

וע"פ האמור יש לעורר על מ"ש בנו"ב מהד"ק סי' מ"ו לפרש דברי הרמ"א בסי' קפ"ד סעי' ב' שאשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו וביאר הנו"ב ע"פ דברי התה"ד הנז' שכמו שחידש התה"ד שמאחר שבאותן הי"ד יום אינה רואה לעולם מיקרי אז יש לה וסת ה"ה להיפך אם היא מוחזקת לראות באותן הג' ימים פעמים בזה ופעמים בזה א"כ כל הג' ימים הם וסת וצריך לפרוש בכולן ע"ש שחולק בזה על הש"ך. ולפי מ"ש דברי הש"ך נכונים. דהא שצריך לפרוש סמוך לוסת הוא משום דא"ב בא וכיון דאשה כזו לא קבעה יום מיוחד לראייתה ל"ש גבה א"ב בא וכמ"ש לעיל. ואין זה ענין כלל לדברי התה"ד שהוא לא חידש רק דבאותן הימים היא מסולקת דמים וכמ"ש. וכ"ז נראה ברור ואמת בס"ד

אמנם גם בשנאמר שנ"ד הוי כיש לה וסת לא הועלנו כלום. דהרמ"א לא התיר רק במוצאת דם במ"ר לחוד. משא"כ בנ"ד שמוצאת גם בעד הבדיקה מבואר ברמ"א שם שני דעות וסיים ויש להחמיר. והש"ך בס"ק ח' כתב שאין זה מצד חומרא רק משורש הדין. ומה שכתב שם הרמ"א מקודם דאפילו אם מצאה דם אחר הטלת מ"ר כשמקנחת עצמה טהורה. התם עיקר ההיתר מחמת כאב וכמ"ש הרמ"א להדיא דמאחר שמרגשת כאב ואינה מוצאת דם רק אחר הטלת מ"ר ודאי דם מכה הוא. וא"כ עיקר ההיתר הוא שהכאב מוכיח עליה שיש לה מכה ובנ"ד כבר ראתה מתחילה בלא כאב. איברא שהגאון הנו"ב מהד"ק סי' מ"ח וסי' נו"ן כתב להתיר גם בלתי כאב. אבל התנה בזה שני תנאים האחד שתבדוק עצמה כפי שביאר שם בארוכה בסי' מ"ח ואם יהי' ראש המוך נקי ובעוד שהמוך שם בעומק תטיל מ"ר ותמצא דם על עד הבדיקה אז נתברר שהדם הוא מן הצדדין דאם מן המקור על ראש המוך איבעי לי' לאשתכוחי. ותנאי הב' שיהי' לה וסת כדי שיהא מוכיחה קיים ע"ש. וראיתי להגאון בעל חות דעת סי' קצ"א שחולק עליו דיש לחוש שהדם ירד לצדדין דרך חורין ולא נגע בהמוך ע"ש

ומ"מ אפשר לומר שהם אמרו ברואה שלא בשעת הטלת מ"ר כלל רק על עד הבדיקה וכמ"ש להדיא בנו"ב סי' נ' ואין שום היתר לסמוך רק על הבדיקה לברר שיש לה מכה בצדדין ובזה חשש החו"ד וכתב שאין להתיר איסור כרת משום כן דשמא ירד הדם מן המקור דרך חור לצדדין. מה שא"כ בנ"ד שהיא רואה גם בתוך המ"ר ולפי דעת הרמב"ם ז"ל והרשב"א שהכריע המחבר כמותם טהורה בכל גוונא. וגם לדעת הרא"ש והר"ן מ"מ בנמצא על שפת הספל וגם בתוך הספל טהורה. ומזה למד הב"י שה"ה אם נמצא בתוך הספל וגם על עד הבדיקה ג"כ טהורה. ורק דעת הגמ"יי והמרדכי להחמיר בזה. והש"ך כתב שלפ"מ שהכריע הוא כדעת הר"ח טמאה היא מדינא ע"ש. אבל עכ"פ אין כאן כ"א חשש כתם וכמבואר בקדמונים שהר"ח רק לכתחיל' אסר לה משום כתם. וא"כ עכ"פ אין לנו לחוש ולהרהר אחר בדיקה זו לחשש רחוק כזה שמא בא דרך חור לצדדים. וראי' לזה דבסי' קפ"ז סמכינן על בדיקת השפופרת ואם נמצא דם כו בצדדי השפופרת יצתה מחשש רואה מ"ת ומבואר בפוסקים שאפילו אם ראתה אח"כ כמה פעמים מ"ת מותרת לבעלה משום דע"י בדיקת השפופרת נתברר שיש לה מכה בצדדין. א"כ גם אם נאמר שמה שמתירין שם הוא לאחר ספירת ז"נ ומשום שאין מתירין איסור תורה על סמך בדיקה זו אבל כ"פ איסור דרבנן דרואה מ"ת מתירין וה"ה איסור כתמים דרבנן דמאי שנא דבנ"ד שעיקר החומרא משום דעת הר"ח כמ"ש הש"ך בס"ק ח' אין בזה רק איסור כתם וכמ"ש

ולענין תנאי השני שהטיל בנו"ב שם דבעינן דוקא שיהא לה וסת אע"פ שלפי מ"ש לעיל י"ל שנ"ד חשיב כיש לה וסת מכל מקום וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ומ"ש הש"ך דיש לה וסת הוא לאו דוקא אלא ה"ה אם רואה לפרקים שלא בשעת הטלת מ"ר חלקו ע"ז האחרונים עי' בס' תפארת ישראל שם ובנו"ב סי' נ"ט. ולכן קשה הדבר לסמוך ע"ז

ומ"מ חפשתי ומצאתי איזה היתר. משום שעיקר טעמו של הנו"ב דבעי' דוקא יש לה וסת אף שהוא ז"ל סבור שאחרי בדיקה זו אין שום ספק ובודאי דם הצדדין הוא וא"כ מה נפ"מ אם יש לה וסת או לא כיון שידענו שדם הצדדין הוא פשיטא שטהורה היא. אולם הנו"ב שם בסי' מ"ו ביאר בארוכה דבעי' שיהי' מוכיחה קיים. שאף שהדם הנמצא אחר בדיקה זו שסידר הנו"ב הוא בודאי מן הצדדין ונתברר שיש לה מכה בצדדין מ"מ לא ימלט שלפעמים תראה דם מן המקור ואיזה זמן נגביל לה לטהרה או לטמאה ומש"ה בעינן שיהא לה וסת או כאב. בכדי שנדע אם תראה בשעת וסתה או אם תראה שלא מחמת כאב אז בודאי דם המקור הוא יעו"ש היטב. ומעתה אומר אני שבנ"ד שרואה כעין קרטין אף שזה דם גמור כיון שנימוח ביד מ"מ מאחר שבעת ראייתה היא רואה דם גמור הזב ממנה כדרך הנשים ובעת הטלת מ"ר וגם בשעת הקינוח היא רואה כעין הקרטין הנז'. וכיון שנתברר ע"י בדיקת הנו"ב שהקרטין הללו באים מן הצדדין שפיר אנו יכולין להתירה לבעלה ואין לחוש שלפעמים תראה דם המקור ונטהרנה שלא כדין מאחר שדם המקור בא דרך זיבה ולא דרך קרטין. וכאשר יזוב זוב דמה מגופה אז תהי' טמאה ובכל עת שתראה הקרטין עם מ"ר או בשעת הקינוח אח"כ אזי נאמר שהוא מן הצדדין. ובכי האי גוונא מיקרי מוכיחה קיים. ועי' בנו"ב מהד"ת סי' קי"ב

וכאשר התבוננתי ראיתי שגם מגוף דברי הרמ"א סו"ס קצ"א יש להוכיח להתיר בנ"ד. שהרי כתב דאם אינה מוצאת דם כשבודקת עצמה רק קרטין כמין חול וחצץ אדום ונמצא כזה גם במ"ר ובשעת וסתה או לפעמים אחרים רואה דם ממש כשאר נשים ואינה מוצאת אותו חול רק אחר מ"ר טהורה וכו' ע"ש ועי' בט"ז שם ס"ק ד' בשם הב"ח שהקרטין הללו הם דם גמור דכשממחין אותם בין האצבעות הם נמחין ונעשין דם עכ"ל. והיינו ממש כנ"ד. ומשטחת לשון הרמ"א שכתב ובשעת וסתה או לפעמים אחרים רואה דם ממש יראה שבזה מטהר רמ"א גם באין לה וסת וגם מיירי אף באין לה כאב. שהרי מקור ושורש דברי הרמ"א הוא מתשו' הר"ן שהביא הב"י סי' קצ"א ושם מיירי באין לה כאב כמ"ש אא"ז הח"צ ז"ל בתשו' סי' ע"ג שהר"ן מתיר גם באין לה כאב ועיקר טעם הר"ן דכיון שאשה זו בעת ראייתה היא רואה דם גמור אין סברא לומר דכי הדרי מ"ר למקור מביא דם כי האי ובשעה אחרת אין יוצא אותו דם כלל ובזה אפי' לר"מ טהורה ע"ש בר"ן וזה דמי ממש לנ"ד. וגם לפי מ"ש הט"ז דאפשר שהקרטין של האשה שלפנינו אינן דומין באיזה צד לקרטין דהר"ן עי' בתשובת הט"ז סוף סי' קצ"א ואם גם בנ"ד הי' מקום לומר כן. מ"מ לא דמי. דהט"ז שם אזיל לשיטתו דס"ל שהר"ן מתיר מצד עצמות הקרטין שאינן דם נדה כלל וכמ"ש בשו"ת שב יעקב. וכיון דבאמת תנן המפלת כמין עפר תטיל למים. ובע"כ צריך לעשות איזה