מהרי"א הלוי חלק א קג

סי' צו ב"ה יום ה' ך' שבט תרל"ח לפ"ק לבוב יצו ד' את הברכה לכבוד ידיד נפשי ולבי הרב המאוה"ג וכו' מוה' משה יונה הלוי צווייג נ"י האבד"ק פאטיק יע"א

מכתב שאלתו הגיעני ולמען גודל המצוה אמרתי לשים עין על דבריו אולי יחנני ד' למצוא פתח היתר לעלובה הזאת. אשר בכל עת השתן מוצאת על עד הבדיקה אחר מ"ר טפין אדומים כדם ממש. ובעת שכואב לה הרבה גם השתן אדום. ובתחילה אמרה כי איננה מרגשת כאב בעת הטלת מ"ר ואח"כ שינתה לאמור כי מרגשת כאב לפעמים ופעמים לא. ועתה שוב שנתה את טעמה כי מרגשת תמיד צער בעת הטלת מ"ר. וגם בתוך המ"ר נמצאים טפין אלו או קרטין כמו שמוצאות על עד הבדיקה אחר הטלת מ"ר. והטפין הללו מתמרחין על העד. והאשה ההיא עדן רכה בשנים ולא קבעה לה וסת מעולם ורואה פעם לששה חדשים ופעם לח' חדשים ופעם לג' חדשים ובחדש אלול הי' לה הוסת כדרך שאר נשים ומן אז לא בא הוסת עד תחילת חדש שבט. והאשה הזאת כבר עשתה בדיקת הרמ"א המבואר בסי' קצ"א ועלתה כהוגן. וכבר ישבה האשה על שפת הספל ונמצא הדם בתוך הספל ולא על שפת הספל

ויען כי הרמ"א ז"ל בסי' קצ"א הביא דעת יש מחמירין שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת וכו' והכי נהוג יעו"ש לכן חובה עלינו לעיין אם אשה זו דינה כיש לה וסת או לא. והנה בסי' קפ"ו סעי' ג' מבואר דאשה שאינה רואה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע עד י"ד ימים דינה כדין אשה שיש לה וסת ע"ש. ולפ"ז הי' מקום לומר בנ"ד מאחר שלעולם באשה זו בין וסת לוסת ליכא פחות משלשה חדשים א"כ השלשה חדשים הראשונים אחרי ראייתה דינה כדין אשה שיש לה וסת. ואפשר עוד להקל יותר שאם עכשיו יתאחרו ימי וסתה למשל חמשה חדשים ואח"כ תראה תהי' נידונית אח"כ כיש לה וסת משך ה' חדשים מאחר שלא קבעה ג' פעמים א"כ מה שראתה פעם אחת לג' חדשים נעקר בפעם אחת. אמנם קולא זו יש לדחות שאף שוסת שאינו קבוע נעקר בפ"א זהו דוקא לענין שאינה צריכה לחוש לאותה וסת משא"כ כאן אנו צריכין לומר שנתחזקה דבמשך אותו הזמן אינה רואה כמו באשה שיש לה וסת וא"כ ע"כ צריכה שיעברו עליה ג' ראיות שהפסיקה בהן בין ראיה לראי' חמשה חדשים וכדומה. שאז כבר נתחזקה שלעולם היא מפסקת בין ראי' לראיה כשיעור הזה. ומש"ה במשך ימים האלה דינה כיש לה וסת. אבל עכ"פ זה נראה ברור שיש לדמות נ"ד לסי' קפ"ז סעי' ג' ובמשך ג' חדשים נדונית כיש לה וסת

אמנם כאשר עיינתי במקור הדבר בתרה"ד סי' רמ"ז ראיתי שהקשה ע"ז מהא דאמרי' בפ"ק דנדה עברו עליה ג' עונות ועוד עברו עלי' ג' עונות ועוד עברו עלי' ג' עונות מטמא מעל"ע ולא שכיונה אלא שפיחתה והותירה ופירש"י כגון שראתה פעם לצ"ג ופעם לצ"ב ופעם לצ"א ומשמע התם דבכה"ג דיינינן לה כאשה שאין לה וסת ומטמא מעל"ע משום דחיישינן דלמא ביום תשעים ראתה דם בבית החיצון והרי אשה זו לא ראתה כלל תוך צ' יום ותהוי כיש לה וסת לענין זה אלא ע"כ הואיל ואין האורח בא בזמנו אע"פ שיש לו זמן שאינו מקדים לבוא כלל לא חשבינן יש לה וסת. וכתב התה"ד לחלק שלענין מעל"ע מחמירינן טפי לדונה כאין לה וסת משא"כ לענין בדיק' לבעלה שהרבה גאונים מקילין לומר שאע"פ שאין לה וסת לא בעיא בדיקה לבעלה ומש"ה יש סברא לומר שגם לאינך גאונים המחמירין בכה"ג שאין דרך האורח לבוא באותן י"ד יום יש לדונה כיש לה וסת לענין זה. זה תורף דברי התה"ד שם. ומזה מוכח שהתה"ד לא היקל רק לענין בדיקה לבעל' ומשום שרוב הפוסקים ס"ל דכל לבעלה ל"ב בדיקה אף באין לה וסת אבל לענין טומאת מעל"ע אף שבאותן י"ד יום אינה רואה לעולם מ"מ כל שלא קבע האורח לבוא ליום מיוחד הוי כאין לה וסת. וא"כ בנ"ד איפשר ג"כ שלענין זה דין אשה שאין לה וסת עליה. ואפשר שגם בנ"ד רוב הפוסקים מקילין במשתנת דם והמחבר הכריע כמותם ועי' בש"ך ס"ק ז' שגם דעת מהרי"ו להתיר גם באשה שאין לה וסת. וא"כ אף שמהרי"ו החמיר שלא להתיר רק אם יש לה וסת מ"מ יש לסמוך בזה לומר דאשה זו דין יש לה וסת עליה וכעין שהיקל בתרה"ד לענין בדיקה לבעלה מאחר שאינו רק חומרא בעלמא

ובגוף קושית התרה"ד נראה לפי ענ"ד דבר נכון. דהנה אשה שיש לה וסת קבוע כדין משונה דינה מן אשה שאין לה וסת בשני ענינים. חדא שקודם שמגיע זמן הוסת היא בחזקת מסולקת דמים לכמה ענינים משא"כ באין לה וסת שיש לחוש בכל פעם שמא תראה. ועוד יש חלוק ביניהן. ביום מועד הוסת דאם יש לה וסת אזי אמרינן אורח בזמנו בא וחזקה שבודאי תראה באותן הימים משא"כ אין לה וסת דכיון שלא קבעה זמן ראייתה אין לנו שום עת מיוחד לומר שבודאי תראה אז. ומעתה באשה כמוה אשר איננה רואה לעולם תוך י"ד יום ואח"כ אין לה עוד עת קבוע לראות כנדון התה"ד. יש לנו לומר מצד הסברא שזאת האשה משותפת המשפט היא ודין אשה שיש לה וסת ושאין לה וסת עליה יחד דלענין זה שבתוך ימי הוסת היא בחזקת מסולקת דמים גם כאן יש סברא לומר שבאותן י"ד יום אחר טבילתה שאינה רואה בהם לעולם דין יש לה וסת עליה שמאחר שאינה רגילה לראות אז היא מסולקת מלראות באותן הי"ד יום. משא"כ לענין הסברא שאורח בזמנו בא לענין זה דין אין לה וסת עליה. שלפי שאין האורח בא ביום מיוחד ופעמים בא בארוכ' ופעמים בא בקצרה ואין לנו שום זמן מיוחד ומוגבל לומר שבודאי תראה היום א"כ היא דומה לענין זה לאין לה וסת. והנה בהא דאשה שיש לה וסת דדי' שעתה מבואר בריש נדה דף ע"ב וברמב"ם פ"ג ממשכב הל' ה' דדוקא אם ראתה בשעת וסתה דיה שעתה אבל אם ראתה שלא בשעת וסתה מטמא מעל"ע ע"ש. מזה מבואר דסברא זאת מה שהיא בחזקת מסולקת דמים שלא בשעת וסתה אינו מועיל לומר משום כן שדיה שעתה ורק אם ראתה בשעת וסתה דאיכא סברא דאורח בזמנו בא בזו דוקא אמרינן דיה שעתה ומש"ה אם ראתה בשעת וסתה לא חיישינן שמא נעקר הדם מקודם ונשתהה בביה"ח מחמת חזקה זו שאורח בזמנו בא והשתא היא דראתה ואמרי' די' שעתה. ואחרי שזכינו לזה דברי הגמר' נכונים מאוד ולא שכיונה אלא שפיחתה והותירה. דאם כיונה לעולם לראות ביום צ"א אז די' שעתה משום דיש לה וסת וראתה בשעת וסתה וכר' דוסא. משא"כ כשפיחתה דהיינו שראתה לצ"ג ואח"כ לצ"ב ואח"כ לצ"א דאז אף שבאותן הצ' יום לא ראתה לעולם ויש לה דין יש לה וסת כמ"ש התה"ד מ"מ לפ"מ שכתבתי דזהו דוקא לענין שהיא בחזקת מסולקת דמים באותן התשעים יום וכבר הוכחתי דסברא דמסולקת דמים לא מהני לומר משום כך דדיה שעתה ומש"ה כל אשה שיש לה וסת אם ראתה שלא בשעת וסתה מטמא' למפרע אף שהיא אז בחזקת מסולקת דמים. ורק עיקר הטעם דיש לה וסת דיה שעתה הוא משום שרואה בשעת וסתה ומחמת חזקה דאורח בזמנו בא. וכיון שאשה זו לא קבעה יום מיוחד לראייתה שרואה פעם לצ"ג ופעם לצ"ב ופעם לצ"א ומאחר שאין לה עת מיוחדת לומר שבודאי תראה היום לא שייך גבה אורח בזמנו בא ומש"ה ליכא למימר בה די' שעתה וכמ"ש לעיל דדוקא מכח סברא דא"ב בא אמרינן דיה שעתה. וכ"ז לענין טומאה דלמפרע אבל לענין בדיקה לבעלה דהא דאשה שיש

לה וסת לא בעיא בדיקה הוא מטעם שהיא בחזקת מסולקת