מהרי"א הלוי חלק א ק

אמנם לפי מ"ש מעכת"ה בשם דו"ז הגאון בעל ישועת יעקב ס"ס ל"ב דבמין בשא"מ לכ"ע אין דבק מועיל יש לדחות ראי' זו

גם מלבד חששות הנז"ל יש בזה חשש חק תוכות לפי מ"ש מעכת"ה שעושין שי"ן בולטת ודוחקין בזה מאחורי העור הדק עד שהשי"ן בולטת על העור. וזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ט מכלי המקדש לענין ציץ. ועי' במג"א סי' ל"ב ס"ק נ"ז והארכתי בזה בתשובה לק' קמארנא. ואם שגם בזה יש מקום להתיר מ"מ בצירוף כל החששות אין דעתי נוחה בעשיית השי"ן ע"ד הנ"ל. ולרוב טרדותי לא אוכל להאריך עוד. דברי ידידו

סי' צד ב"ה יום ה' כ"ג אלול תרל"ה לפ"ק לבוב. אלקי חסדו יגמור לטובה בעדו ויהי כזית הודו כבוד ידידי הרב המופלג בתורה ויראה המפורסי' לתהלה ותיק וחסיד כש"ת מוה' שלום נ"י מורה צדק לעדתו בק' קאלבאסוב יע"א

מכתבו הגיעני. ולמען השלום אתחיל לכתוב בשאלה השני' אשר בעיר הסמוכה לשם בעת שהרב דמתא לא היה בערך חצי שנה בביתו נתקבצו כארבעים אנשים ועשו כתב ביניהם שלא ילכו לבהמ"ד להתפלל רק יתפללו בקביעות במקום אחר. ועתה כאשר בא הרב לביתו נתחרטו כמה אנשים על זה ורוצים לחזור לילך לבהמ"ד כי אינם רוצים להיות נגד הרב. וגם שהבהמ"ד הוא יותר מקום קדוש מבית החדש אשר קבעוהו להתפלל בו. והאנשים האחרים מוחים בזה. ומעכ"ת שלח אלי העתק מהכתב וביקש ממני לחות דעתי בזה

והנה ראשית דברי הכתב הוא וקבלנו ע"ע אנחנו הח"מ ע"ד חבירו ולטובתו וכו' בנדר ע"ד רבים כו' לקבוע מקים להתפלל וכו' והותנה בינינו שכל דבר הנוגע לענין הנ"ל יהי' נעשה בהתאספות והסכמות כל האנשים וכו' ומחויבים אנחנו הח"מ בחיוב גמור ע"פ דתה"ק לילך להתפלל במקום אשר יהי' קבוע לנו מכל זה משמע שקבלו עליהם בנדר להתפלל במקום החדש ויהי' הכל נעש' בהתאספות וזה אין לו ענין וביאור כלל שהרי נדר הוא איסור חפצא והרי לא אסרו עליהם שום דבר ובאם היו כותבין שמקבלים בנדר שלא להתפלל בבהמ"ד הי' מקום לפרש דבריהם שאסרו עליהם את הבהמ"ד באיסור נדר. משא"כ עכשיו שכתבו בנדר להתפלל במקום חדש הרי לא אסרו שום דבר רק התחייבו עצמם לעשות כן. ודבר זה יכולין לקבל בשבועה כמו שבועה שאוכל ככר זה אבל נדר אינו חל רק שלא לעשות אבל לא לעשות. ועי' בר"ן נדרים דף ח' בהא דאמרינן שם האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר, וכתב הר"ן דלאו דוקא קאמר נדר אלא שבועה הוא דנדר כיון שהוא מיתסר חפצא ליתא לעולם באעשה ע"ש. וכבר תמהו האחרונים בהא דאמרי' שם בדף ג' ע"ב בל יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה עובר משום בל יחל דברו. והרי נדר לא משכחת לי' באעשה והיאך יוכל לומר בנדר ככר זו אוכל. ומתוך כך הגיהו שם בגמ' ב"י דנדרים מ"ל כגון דאמר ככר זו לא אוכל ואכלה. וכן היא הגירסא בילקוט פ' מטות. וא"כ בנ"ד א"א לומר בנדר להתפלל שם ומטעם שכתבתי. אמנם מה שנכתב עוד בהכתב וקבלנו עלינו הח"מ באיסור קונם כל אחד ע"ד חבירו באיסור אכילת פירות באם שיעבור ח"ו על כל הנ"ל. דברים הללו יש בהם לכאורה כוונת איסור דהיינו שאם יעבור על זה ולא יתפלל במקום החדש אוסר על עצמו אכילת פירות. מיהו כיון שסתמו ואסרו סתם פירות ומשמע שאסרו כל הפירות הוי דבר שא"א לקיימו. ואם כן נפלנו ברברבתא שדבר זה הוא מחלוקת הראשונים ביו"ד סי' רל"ב סעי' ה' בהג"ה באומר אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות שבעולם עלי שדעת הסמ"ג דזה לא הוי נדר שוא מאחר שהוא בידו שלא יעבור על התנאי ודעת הרא"ש והטור שאפילו בכה"ג הוי נדר שוא

הן אמת דבהא דאמרי' בש"ס גיטין דף ל"ה ע"א ונודרת ואוסרת פירות שבעולם עלה דלא קבילת בכתובתה וכו' כתבו התוס' שם דל"ג כל פירות משום דהוי דבר שא"א לקיימו והוי נדר שוא ע"ש משמע מדבריהם דדוקא כל פירות הוי נדר שוא אבל אם אסרה פירות ולא כל פירות הנדר קיים וא"כ בנ"ד שנכתב בהכתב באיסור אכילת פירות שפיר חל הנדר כיון שלא אסרו כל פירות

ולכאורה אין דברי התוס' מובנים מה חילוק בין פירות או כל פירות והרי בגמ' נדרים דף נ"ה ע"א אמרינן דדגן כל מידי דמידגן משמע. וא"כ ה"ה פירות משמע כל פירות. אמנם אחר העיון דברי התוס' נכונים מאוד דבנדרים דף הנז' ע"ב שם אמרי' הנודר מן פירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים וכו' ובתשו מיימוני שבסוף ספר הפלאה סי' ד' כתב שאם אמר כל פירות שבעולם עלי אסור אף בגדיים וטלאים ע"ש. ומעתה לפי מ"ש הש"ך סי' רל"ב ס"ק י"א שאם אסר על עצמו כל פירות חוץ מבשר לא הוי נדר שוא דבשר מיישב דעתו של אדם ע"ש. וא"כ שפיר כתבו התוס' בגיטין דפירות לא הוי נדר שוא כיון שמותר בגדיים וטלאים. אם כן הוי נדר שאיפשר לקיימו משא"כ אם אסר כל פירות שגם גדיים וטלאים אסורי' עליו כמ"ש בתשו' מיימוני שהבאתי בזה דוקא הוי נדר שוא. וא"כ גם בנ"ד שלא אסרו ע"ע רק פירות שפיר חל הנדר וכמ"ש

אמנם מה שיש לעורר בזה מאחר שלא הוציאו שום שבועה ונדר בפה רק שנכתב כן בהכתב והקהל חתמו ע"ז א"כ הדבר פשוט שגם לדעת הסוברים דשבועה בכתב מהני היינו משום שלדעתם הכתיבה הוא כדבור וזה שייך דוקא אם כתב בכתב ידו גוף הנדר דאז י"ל שמעשה הכתיבה הוא כדבור משא"כ כאן שגוף הכתב נעשה ע"י אחר רק שהם חתמו על זה אף שנאמר שהחתימה הוא לראי' שמסכימים על קבלת הנדר מ"מ הסכמה בלב אינו מועיל כלום דבעינן לבטא בשפתים. וכן כתב בנו"ב מהד"ק סי' ס"ח. ובשו"ת מאמר מרדכי שחיבר אאמ"ו הגאון מאור הגולה זצקוללה"ה. אלא שהגאון בעל חתם סופר חיו"ד סי' רכ"ז כתב שגם אם חתם עצמו על כת"י אחר ג"כ חל הנדר והביא ראיה מגט שמועיל מה"ת אף אם לא אמר לה כלום בשעת מסירה משום דהגט הוא במקום אמירת הבעל. ודבריו אינם מובנים לי שהרי בגט גם חתימת הבעל ליכא. וע"כ דשם גזה"כ הוא שמה שמוסר לה גט שנכתב בו ענין הגרושין מועיל ואין זה ענין כלל לנ"ד

אמנם גם לדברי הח"ס בנ"ד לא חל הנדר שאם הי' נכתב בהכתב לשון הוה אנחנו מקבלים ע"ע או אנחנו נשבעים בזה הי' מקום לדון משום שבועה בכתב. משא"כ בנ"ד שכתבו התקשרנו וקבלנו עלינו באיסור אכילת פירות א"כ הכתב הזה אינו כתב איסור כלל רק כתב הודאה שהודו שכבר נשבעו וכבר קבלו עליהם איסור. וכיון שבאמת לא נשבעו ולא נדרו מעולם אין בהכתב ממש כמבואר ברמ"א סי' רל"ב סעיף י"ב ובט"ז בחו"מ סי' ע"ג סעי' ו' ובנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ס"ח. ומאחר שהם יודעים בעצמם שלא נשבעו מעולם אין כאן איסור כלל. וכל זמן שלא עברו עדיין נאמנים ע"ז לומר שלא נשבעו בפועל כמ"ש ברמ"א שם אם טוען הייתי אנוס דנאמן כ"ז שלא עבר עדיין וה"ה לענין זה. וכל זה פשוט מאוד. וגם אם הי' בנ"ד ענין לחול הנדר מ"מ מועיל התרה אף דהוי עד"ר משום דאיכא מצוה בהתרתו כמ"ש הרמ"א סי' רכ"ח סעי' כ"א דהליכה לבית