מהרש"ם חלק ה שלז

גם מ"ש הש"ך דבי"ב רטיבות כיון דאוסר כ"נ שוב א"א בקיאין בין כחוש לשמן אבל היכי דאסור רק כ"ק שפיר בקיאין צ"ע דהא במליחה אוסר ג"כ רק כ"ק ואפ"ה קי"ל דא"א בקיאין בין כחוש לשמן וה"נ בזה, וגם עיקר דיוקו של הש"ך מלשון הד"מ סי' ק"ה שכ' על דין כלי דאוסר בלא רוטב וז"ל ופשוט הוא שאינו אוסר רק כ"ק בלא רוטב וכמו שנתבאר לעיל עכ"ל וביאר הש"ך כונתו דאף דבמאכל קי"ל דאוסר בכולו בכלי שאני במח"כ הוא תמוה דאם כונת הד"מ לחדש חילוק בין כלי לאוכל דגבי אוכל אוסר כ"נ ולדידן בס' ובכלי אינו אוסר רק כ"ק ולא יותר א"כ איך כתב הד"מ ע"ז ופשוט הוא כו' כמו שנתבאר לעיל, והרי לא נזכר לעיל שום רמז לחלק בכך וגם אינו פשוט ומנ"ל לחדש מסברא כזה וגם מה שהכריח הש"ך בסי' צ"ד סקל"ג דבר זה בדעת רמ"א אין לו שום יסוד ומה שלא הגיה רמ"א שם י"ל דסמך עמ"ש בסי' ק"ה וד"ז מצוי בש"ע כמ"פ ותדע דאל"כ מדוע השמיט הרמ"א בסימן ק"ה בהג"ה מלהביא דבר חדש כזה שחידש בד"מ, וגם גוף פירושו של הש"ך בסי' צ"ד שם בדעת הב"י וש"ע הוא תמוה מאד חדא מנ"ל להב"י להמציא דטבע בליעה שבסכין דמי לטעם גבינה ולהקשות עי"ז ע"ד רי"ו, ועוד שהרי הב"י שם סיים וכתב וז"ל א"נ התם ה"ט דסכין שמנונותו קרוש עליו כו' משא"כ קערה עכ"ל והא לדברי הש"ך לא מיירי כלל בקערה רק שנפל על גוף מאכל הפאנדש ולכן הדבר ברור דכונת הב"י כמ"ש המש"ז סי' צ"ד שם סוס"ק ט"י וגם הט"ז שם בע"כ מפרש כן וס"ל דבשמן אוסר גם בכלי יעו"ש בפמ"ג ותבין, ואמנם בכונת רמ"א בד"מ מצאתי בד"ח על הרא"ש פג"ה אות ק"ג שהביא ג"כ דברי הד"מ הנ"ל וכ' שהדבר פשוט דלא מיירי בשמן שהרי נתבאר לעיל דבשמן אוסר בכולו והא דלא העתיק הדברים בהג"ה משום דסמך עמ"ש לעיל דלדידן א"א בקיאים בין כחוש לשמן בצלי וה"נ בבלוע בכלי כיון דיוצא בלא רוטב והקשה אמאי נקט רמ"א בד"מ כדי קליפה ולדידן בעינן כ"נ ותי' דכיון שהד"מ העתיק לעיל ד' הרשב"א דסובר דגם בצלי סגי בקליפה ולכן לא דקדק כ"כ בלשונו וסיים שהוא דוחק, ולפע"ד אין זה קושי' כלל דהא הש"ך בעצמו סוס"ק י"ז ביאר כן דברי או"ה שכ' דחתיכת בשר שבלעה ונגעה באחרת צריך קליפה דלאו דוקא נקט וכונתו דבעי נטילה וזהו ג"כ דעת הד"מ ובפרט שהרי כתב כמו שנתבאר לעיל וכבר מבואר למעלה דלשי' קצת פוסקים סגי בקליפה ולדידן בנטילה ודבר זה ברור, ודברי הד"ח הנ"ל הי' בהעלם עין מכל האחרונים, ולכן לפע"ד הדין ברור דאין חילוק בין אוכל לכלי ולא מיבעי' בשמן בודאי אוסר בכולו רק גם בכחוש כיון דא"א בקיאים בין כחוש לשמן אוסר בכולו עד ס', כנלע"ד

ומ"ש רו"מ מדברי מרדכי דאינו מחלק בין כלי לאוכל הנה גם במרדכי פכ"ה סי' תש"ה מבואר כן וזהו מקור דברי הג"א פכ"ה שהביא בהגהות י"ש שם ולא ידע במחכ"ה שזהו שי' המרדכי ואנן לא קי"ל כותי', וכמ"ש רו"מ בשם היש"ש

ובדבר מה שעוררני בסוגי' דזבחים צ"ו בבישל במקצת כלי אי טעון מו"ש בכולו, לא אמנע מלהודיעהו מה שנתחדש לי בעזה"י מידי עיוני בסוגי' הנ"ל ליישב מה שהקשה הצ"ק ע"ד התוס' שם דף פ"ב ע"א בהא דפריך הש"ס שם מכדי אתרבו כל קדשים לגבי מזבח לענין מו"ש חטאת דכ' רחמנא ל"ל ותמהו התוס' דלמא ר"ע ס"ל כמ"ד קדשי קדשים טעונים מו"ש ולא קק"ל ואתי חטאת נדבות קק"ל והקשה הצ"ק דהא בדף צ"ו פריך הש"ס לר"ש דס"ל קק"ל א"צ מו"ש א"כ אותה דכתב רחמנא למעט תרומה למ"ל וכדדייק ר"י באמת מדאיצטריך אותה למעט תרומה ש"מ דקק"ל טעונים מו"ש ומשני דלר"ש אותה כשרה ולא פסולה קמ"ל וכדאיתא בדף צ"ג וכיון דר"ע ס"ל התם דגם פסולה בכלל א"כ ממילא בע"כ דס"ל דקק"ל בעי מו"ש והוא תמי' גדולה, ונראה ליישב ע"ד פלפול ונקדים ליישב קושי' הישוי"ע ביו"ד סי' צ"ג לשי' הרשב"א בחולין דבקדשים חענ"נ מה"ת כמו בב"ח כיון דהמל"א בקדשים א"כ הרי הר"א הוכיח בתוס' חולין ק' דל"א חנ"נ רק בב"ח דאל"כ איך הגעילו כלי מדין הרי מי ההגעלה נ"נ וחזרו ונבלעו ע"ש א"כ אכתי תיקשי איך הי' מועיל הגעלה בכלי המקדש הא חענ"נ כיון שנעשה נותר, ונראה ליישב דהנה בתוס' חולין קי"א וזבחים צ"ו הקשו איך שרי לבשל בכלי מקדש חטאת והדר שלמים הרי ממעט באכילתן דאין נאכלין אלא ליום ולילה ומתסרי לזרים ולנשים ועבדים ותי' דמב"מ בטל ברוב מה"ת רק מדרבנן אסור ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא והקשה מהרמ"ל דא"כ אמאי בעינן מו"ש והגעלה בכלי מקדש כלל ומה שרצו האחרוני' ליישב דגזיה"כ הוא והוא מצוה בפ"ע לעשות מו"ש בקדשים אכתי לא הונח בזה הש"ס דע"ז ע"ו דפריך תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור והתנן גבי קדשים מגעילן בחמין והש"ס מסיק שם דהגעלה מלבד מו"ש בעינן דמו"ש הוא גזירת מלך והגעלה בעינן להפליט האיסור א"כ הדק"ל כקו' מהרמ"ל וע' עבוה"ג סי' קט"ז מ"ש ג"כ בזה ע"ש שהעיר ג"כ בקו' מהרמ"ל אבל לא ביאר טעם נכון בישובו, ונראה דבלא"ה יש להבין לפמ"ש מהרש"א שבת מ"ב דהא דאין שבות במקדש דוקא באיסורי שבת ולא בשאר איסורים והוכיח כן מד' התוס' א"כ כיון דמדרבנן גם מב"מ אינו בטל ברוב אמאי איקמוה בכלי מקדש אדאורייתא כיון דיש שבות כזה בשאר איסורים במקדש ובפרט לפמ"ש התוס' שבת צ"ה דהיכי דיש לו עיקר בדאורייתא גם בשבות שבת גזרו במקדש א"כ ה"נ בזה

אמנם נראה דהנה בש"ס דמנחות ס"ח פריך הש"ס למ"ד האיר המזרח מתיר והדכתיב עד הביאכם למצוה מהא דתנן משחרב ביהמ"ק התקן ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור מ"ט מהרה יבנה המקדש ויאמרו אישתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח כו' ואי ס"ד למצוה משום מצוה ניקו ונגזור וכ' התוס' דאע"ג דאיכא עשה דאורייתא כיון דליכא לאו אין סברא לגזור גזירות ולהחמיר עוד ועתו"ס מנחות מ' דמוכח להדיא דלרבנן גזרו מחשש לאו אבל בעשה לא גזרו (ומה שהקשו בדף ס"ח מפ"ק דביצה י"ל דבדרבנן איכא לא תסור כמ"ש הר"מ בסה"מ ובזה א"צ לדחוק כמ"ש התוס' שם דף ה' וע' במש"ז א"ח סי' ח' סק"ח וסי' תס"ח סק"ב וי"ל דאין לדמות גזרות חכמים זל"ז וכמ"ש התוס' בכתובות פ"ד ולפעמים גזרו גם בעשה והיכי דלא אשכחן לא גזרו וז"פ.)