מהרש"ם חלק ה שלב

ג"כ כן, אבל מתוס' בכורות כ' שהביא רו"מ אדרבא הוא סתירה לזה דהתם הרי כ' מתחלה להדיא דגם ברו"ח אין מוציאין מיד כהן דהמע"ה רק אח"כ הקשו דהוא קצת תימא דלענין ללקות חשיב כודאי בכור ולענין נתינה יחשב ספק והיינו דהוי תרתי דסתרי בחד מקום וע"ז הוצרכו לתרץ דאיכא רובא להיפוך אבל היכי דליכא תרתי דסתרי ל"א בתר רו"ח להוציא ממון וע' במהריט"א שם בשם הרמב"ן שפסק באמת דאין להוציא ממון אע"ג דלענין מלקות לקי גם מ"ש דבמיעוטא דמיעוטא הולכין אחה"ר גם בממון היינו הך דברו"ח הוי מיעוטא דמיעוטא וכמ"ש התוס' בבכורות שם וגם בתוס' ע"ז ל"ז מבואר כן וע' תוס' ב"ק ל"ח ד"ה ועל הכותית כ' במש"ש דכל חדא מוקמי' בחזקת אביו דמוכח ג"כ דברו"ח הולכין גם בממון אחה"ר וע' בפמ"ג או"ח סי' ש"ל בא"א סק"י שנסתפק בזה וע' בהגמ"ר כתובות פ' אלמנה ניזונית דמבואר ג"כ דברוב גמור אזלי' בת"ר גם בממון וגם בתשו' מהר"י מינץ סוס"י י"ד מבואר כן וע' תוס' כתובות ע"ו דמבואר דבב' חזקות מוציאין ממון וכ"ה בתשו' הר"י אבן פלט שהובא בש"ך חו"מ סי' צ"א אבל אי נימא דגם ברו"ח אין מוציאין ממון א"כ גם בדאיכא מיעוטא דמיעוטא המע"ה, אבל לענ"ד עיקר הטעם לפמ"ש התב"ש סי' י"ח סקכ"ט להוכיח דחזקה שאנו מחזיקים בו אף שאינו ברור מ"מ גדולה חזקה וא"א לשנות והוכיח מהש"ס דכתובות כ"ד דהוי מהני החזקה לפלגא שלא אסרום בתרומה מפני שנהגו בהם ואסרו להם קדשים שעדיין לא נהגו בו היתר אע"ג דהא בהא תליא ותרומה חמירא לזר כקודש ויותר מ"מ במאי דאחזיק אחזיק ובמאי דלא אחזיק לא אחזיק ע"ש ובזה מובנים דברי המג"א סי' ר"א שכתב ליישב הא דלא נהגו להקדים לכל דבר דאפשר משום שאין בקיאין ביחוס וקשה דא"כ אמאי מקדימי' אותם לקרה"ת וע' במג"א סי' קל"ה בשם מהרי"ק בדין מקום שנהגו שהכהן יוצא וכמה כרכורים כרכרו בזה והא אין בקיאי' ביחוס ובע"כ דכיון דהחזיקו בזה גדולה חזקה ובשאר דברים שלא נהגו להקדימם הרי לא החזיקו ושפיר י"ל טעמא דאין בקיאי' ביחוס וכן בהא דחלה כתב מהרי"ו שלא נהגו ליתן לכהן וע"ז כ' הטעם דאפשר משום שאין בקיאים ביחוס והיינו דכיון דלא נהגו בזה לא אחזיק בהא אבל בבכור אדם ובהמה שכ' מהרי"ט להדיא דאחזיקי בהו כיון דאחזיק אחזיק, וזהו נראה טעם דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' תרומות הל' ט' שכ' דהמצורע בזה"ז אינו טמא עד שיטמא אותו כהן מיוחס דוקא והיינו משום דכהני חזקה לא החזיקו בזה כלל, וע' בס' תו"א שנשאל הג' מהר"ז מדוע אין נוהגין בטהרת מצורע בזמנינו לפמ"ש הרמב"ם בפי"א מטו"צ ה"ו דטהרת מצורע נוהג בארץ וח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית והעלה מסברא דבעינן כהן מיוחס לזה ע"ש ובמח"כ לא ראה דברי הרמב"ם ה' תרומות הנ"ל, ואמנם בגוף הדבר מבואר בשו"ת שב"י ח"א סי' צ"ד שהעלה דבתרומה דאורייתא באמת לא אכלי כהני חזקה כלל משום חשש איסור ולא משום דאתי לאסקונהו ליוחסין וגם הג' מהר"ז בס' תו"א העלה כן וע' בשו"ת ב"א חאהע"ז סי' קכ"ב באורך בזה, ואמנם המהרי"ט כתב תרומה דאורייתא רק משום דלא ליתי לאסקינהו מתרומה ליוחסין ונראה דהעיקר כדעת מהרי"ט וראי' מדברי התוס' בע"ז י"ג ע"א שכתבו בהא דאין מחרימין בזה"ז ופירש"י דקסבר סתם חרמין לבדה"ב וכ' התוס' דיפה כיון דלמ"ד סתם חרמין לכהנים ליכא חשש תקלה שיכול ליתנו לכהנים מיד ע"ש ועתו"ס יומא ס"ו והרי חרמין כ"ז שהם ביד בעלים הוי קדש גמור כדאי' בערכין כ"ט א' וע' בתוס' יבמות צ"ט ע"ב ד"ה ואין כו' שכתב להדיא דגם בספק כהן מוציאין מידו החרמים דמספיקא אסור לו לאכלו ע"ש וא"כ איך אפשר ליתן לכהנים זה"ז סתם חרמים ובע"כ דהחזיקו בהן הכהנים בזמן בית שני ולמאי דאחזיק אחזיק וגם בשל תורה מהני חזקה, ובפרט גבי בכור בודאי צריך ליתן לכהן גם בזה"ז ולא מסתימת דברי הפוסקים לבד אנו למדין רק הדבר מפורש בתוס' בכורות נ"ג ע"א ד"ה ואיזהו עיקור כו' שכ' וז"ל בבכור בזה"ז לא הוה שרינן למיעבד הכי לעקרן דל"מ ישראל שיש לו לקיים מצות נתינה ולהמתין לכהן שירצה לקבלו כו' אלא אפי' קבלו כהן לא שרי לכהן להכניסו לכיפה כו' וי"ל בין בכור להקדש כו' דבכור דשרי בלא פדיי' איכא הפסד קדשים כו' ע"ש ומבואר דגבי ישראל לא הוצרכו להך טעמא כלל רק משום דאיכא מצות נתינה לכהן אסור לו לבטל המצוה ובע"כ דגם בזה"ז מחויבין ליתנו לכהן אף דהוי רק כהני חזקה ובע"כ כמ"ש דכיון דאחזיקו אחזיק, ובש"ס דתמורה ח' ע"ב מר זוטרא איקלע לבי ר"א א"ל ליטעום מר מידי אייתי לקמי' בישרא א"ל ליכול מר דמיברו משום דביכרא הוא מנא לכו הא א"ל דזבן לן פלוני כהן א"ל לא ס"ל הא דר"ה בדר"י מפני שנראה ככהן המסייע בגרנות יעו"ש בכל הסוגיא ועוד בכמה דוכתי ומבואר דהיו נותנים לכהן אף דתרומה דאורייתא לא אכיל דגם בזמן הש"ס היו רק כהני חזקה, וגם אי נימא דאותן כהנים שיש להם כתב יחוס לא ריעי חזקתייהו וע' בתוס' כתובות שם שכ' דעיקר הריעותא לפי שמצאו כתבי היחוס וע' בתוס' קידושין ס"ט ג"כ בזה ובזמן הש"ס הי' נמצא כהן כזה א"כ הרי גם בזה"ז יש בעולם כהנים שיש להם כתב יחוס ומחויב לחפש כהן כזה ולא להתיר לבעלים לאכלן ובע"כ דסמכינן אחזקה כיון שכבר החזיקו בהם וכמ"ש, ועכ"פ במידי דממונא שכבר החזיקו בו כגון פה"ב ובכור בהמה כמו שהעיד המהרי"ט כיון דלית בי' איסורא וא"א לקיים המצוה כלל בזה"ז רק בכהני חזקה בודאי א"א לחלק בין בכור אדם לבכור בהמה כלל וי"ל עוד דאף דהוי ספק ממונא ולהקל מ"מ בזה שא"א לקיים לעולם בענין אחר החמירו גם בספק ממון וכיוצא בזה כ' התוס' בכתובות כ"ח ע"ב לענין ס"ט ברה"ר דגבי שדה ביה"פ שלעולם יהי' השדה בספק גם בס"ט ברה"ר החמירו ע"ש וה"נ בזה וע' כעין חילוק זה בתוס' בכורות י"ב ב' גבי עומר בשביעית ועתו"ס כתובות מ"ז גבי אינו נפדית וא"ע ומהגם עכ"פ גם מי שא"ר ליתן הרי יוכל ליתן במתנה עמ"ל כמ"ש הריעב"ץ לענין פדה"ב אבל להפקיע לגמרי במה שכבר החזיקו ובכל העולם נוהגין כן וסוגיין דעלמא בזה ליתן לכהן וכמ"ש כל הפוסקים חלילה לשנות המנהג ואמנם מ"ש רו"מ דהכהן הוי כמוחזק בבכור תמהני דהא ממון שא"ל ובעים ומי יתבע וע' בכורות י"ח וכמה דוכתי