מהרש"ם חלק ה שכח

בהא דכה"ג אינו יוצא אחר המטה דלמא אתי למינגע והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה כו' יעו"ש ומכ"ש בזה, וא"כ אין דינו כמת כלל דכל האיסור הוא רק מחששא דשמא ימות וא"כ לכ"ע נכונים דברי נימוק"י דמסתבר דקרא אתי למעוטי טרפה דאף דמיעוט טרפה חי מ"מ כיון דקרא קריי' טרפה הוי כודאי מת וכיוצא בזה כ' התוס' בסוטה כ"ה ע"ב דאע"ג דהאשה טוענת ברי מ"מ מאחר שהתורה עשאה ספק עד שתשתה לא מיקרי טענת ברי ע"ש וע' קידושין נ"ט שאני טומאה דהתורה קרי' מעשה וע' חגיגה כ"ו שאני שלחן דקרי' רחמנא עץ לכך ל"מ הציפוי ועוד בכמה דוכתי וה"נ בנ"ד כיון דהתורה קראתו טרפה משום דע"פ רוב אינו חי לכן אין דינו כחי ובפרט דעכ"פ סופו למות אח"כ מחבלה זו וכמש"ל, מ"ש מדברי אס"ז ב"ק י"א שכ' דבמצוה י"ל דהולכין אחה"ר גם בממון והוכיח מתוס' והרמב"ן בכורות כ' להיפוך הנה באס"ז גופי' שם כ"כ להקשות ע"ד התוס' בהא דהקשו לשי' רש"י דנטרף היינו נהרג מהא דאסיק גמרא דאך חלק הא כיון שנהרג תוך ל' מפדיו מבן חדש נפקא וע"ז הקשה האס"ז הא מקרא דבן חדש דבא להוציא מכלל נפל הו"א דחייב משום דרובם אינם נפלים ואף דאה"ב אה"ר דלמא משום דמצוה הוא הו"א דבכה"ג הולכים אחה"ר ואיצטרך קרא דאך חלק לפטרו ע"ש ומבואר דהתוס' לא ס"ל כן וגם האס"ז כ"כ רק דאי לאו קרא דאך י"ל דהו"א כן אבל לפי האמת י"ל דאינו כן

ומ"ש בדין גוססין דרובן למיתה אם המיעוט הוי מיעוט המצוי יעיין בתוס' יבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה דנראה מדבריהם דגוסס הוי מיעוט המצוי רק אח"כ נסתפקו דשמא התם משום דאיסור ערוה החמירו, וכבר הבאתי דברי הגו"ר בזה, ומה שהקשה ע"ד רש"י כתובות נ"ה שפי' בהא דאמרי' הלכה כרש"ש במסוכן ופירש"י בגוסס והא לשי' רש"י בקידושין ע"ח דגוסס א"י לגרש כבר קדמו בס' יד המלך פ"ב מגירושין יעו"ש מ"ש ליישבו, ובפשי' י"ל דכונת רש"י כעין מ"ש התוס' בנזיר ד' דהיינו קרוב לגוסס, ויותר לא הסכים הזמן לעיין בדבריו בגוף הדין יפה כ' רו"מ דא"א לחלוק ע"ד נימוק"י המפורשים ובפרט שהוכחתי דליכא מאן דפליג וגם הבאתי ד' יש"ש ורע"א שפסקו ג"כ כן

ושוב הגיעני מכתבו השני ומ"ש לפקפק ע"ד תשובתי (לקמן סי' ע"ד) שהוכחתי מסי' קמ"ו דבכה"ג שאמרו תחלה מספר שבעים ר"כ ואח"כ אמרו חוץ מאה מן החטים דהוי כסותרים דבריהם ורו"מ הביא מדברי רמ"א וש"ך סוס"י כ"ג אני תמה מי לא ידע מזה והרי השואל בעצמו דיבר מהש"ך הנ"ל והרי בסוסק"ח כ' הש"ך בעצמו בשם מהריב"ל דגם בשנים אם הלשון שמפרשים דחוק צ"ע אם נאמנים ומבואר דהיכי דסותר לגמרי גם שנים אין נאמנים והא דסק"י מיירי שרוצה להוסיף דבר מבחוץ שלא נזכר בהפסק להיפוך רק שרוצה להעמיס שכבר נזכר בדברי הפסק בזה תליא בפשרן א' אי הפסק סובל אותו התוס' או לא וגם לגרוע היינו בדבר שלא אמר בפירוש להיפוך רק מכללא נשמע ובזה בשנים נאמנים וכנידון הבר"א ח"מ סי' ב' שכ' רו"מ בשמו שהזכירו טענת בהפס"ד ואח"ז אמרו שהי' עוד טענות וע"ז הביא הבר"א ראי' מהרשב"א שהובא בש"ך סימן נ"ו סק"ג, ויפה הביא וגם אני בתשו' לק' בוטשאטש נשתמשתי בדברי הש"ך הנ"ל בנידון כיוצא בזה ובתשו' א' לפערמישלאן הבאתי מהש"ס דפסחים ל"ו גבי מצה של טבל דיליף מדכתיב לא תאכל עליו חמץ יצא זה שיש בו גם משום טבל ופריך מידי בלבד כתיב ומוכח דכיון דלא כתיב חמץ בלבד נוכל לומר דה"ה טבל וגם הבאתי מש"ס דבבא קמא כ"ה מידי ולא דבר אחר כתיב וכמה דוכתי, אבל בנ"ד הרי הוכחתי דהוי כסותר לגמרי דהא מבואר בסי' קמ"ו שם דאפי' הביא עדים על טענתו השני' ל"מ כלל ובע"כ משום דהוי סותר לגמרי ולא דמי כלל להא דאה"ע סי' ל"ח וסימן קל"ז דחוץ הוי שיורא דשא"ה דאינו סותר לגמרי היפוך דבריו הראשונים רק מכללא נשמע וכעין מ"ש אין למדין מן הכללות כו' ואף דמבואר במהרי"ק שורש י' דבלשון ב"א למדין מן הכ' היינו היכי דליכא הכרח לדבר כמבואר למעיין בתשו' שם משא"כ היכי דחוזר בו וגלי דעתי' שאין כונתו כך ועכ"פ אינו בכלל חזרה משא"כ בנ"ד שאמר מספר קצוב ותדע דאל"כ גם בהא דסי' קמ"ו נימא דג' שנים קאמר חוץ ד' שנים הקודמות ובע"כ דמספר קצוב הוי סתירה גמורה דאטו מאה ר"כ של טענת החטים לא הוי בכלל שאר כל הטענות שתבעו כמה וכמה תביעות ובכללם הי' טענת החטים וא"כ הוו סתירה גמורה ובכה"ג לכ"ע ל"מ

גם מ"ש עמ"ש מדברי הש"ך סוס"י פ' דהתם מיירי ביכול לתקן קצת טענתו מדכ' הש"ך שהרי אפי' טענתו יכול ליישב כו', ז"א דכונת הש"ך דכמו דיכול לתקן טענתו אפי' בנראה סותר קצת ה"נ יוכל ליישב שתיקתו היכי דיכול ליתן טעם על שתיקתו ול"ש כאן סתירה גמורה כיון דנותן טעם על שתיקתו ונמצא שלא הודה מתחלה כלל ובנ"ד שנתנו טעם לפי שלא נגמר ההסכמה ביניהם מקודם כלל וביני וביני קפץ א' מהם ואמר הפסק ושתקו כמסכימים אבל רק כפי המדובר שהי' ביניהם שיתן לו בעד טענת החטים מאה ר"כ חוץ לזה ואם הוא טעה בדיבורו מה להם בכך וא"כ בכה"ג ל"ה שתיקה כהודאה וכמ"ש הש"ך סי' פ"א סקי"ז דהיכי דאיכא אמתלא ל"ש דין שתכ"ה ודוקא היכי דהוסכם כן ביניהם והגדול שבהם אומר הפסק שליחותייהו קעביד ושתכ"ה משא"כ בכה"ג וכיון דשנים נאמנים שפיר מהני אמתלא וכנ"ל

מה שהקשה ברש"י ב"ק ט"ו ע"א ד"ה ממונא דס"ל דבפ"נ אי הוי קנסא בהודה ואח"כ באו עדים פטור וע"ז הקשה מהא דב"ק ע"ה דבלא חייב א"ע בהודאתו כלום חייב כבר קדמו היש"ש ב"ק פרק מרובה שם וע' בתשו' נו"ב מה"ת חא"ע סוס"י כ"ג מ"ש ליישב קושיא זו וע' ב"ק מ' ע"ב דמבואר כדברי רש"י הנ"ל וגם בגמרא שם ט"ו ריש ע"ב וע' רשב"א ב"ק ג' בשם הראב"ד, (א"ה מ"ש בדין גוסס, אעתיק בזה מ"ש בתשובה זה לא כביר להרב החריף מ' עקיבא בלויא נ"י בק' קראסנא, מ"ש עוד תוס' רע"א בפ"א דעירוכין מ"ג שהקשה ע"ד התוי"ט בשם התוס' שכתבו ושמא בנודר ומעריך יחול מיד והקשה רע"א שהוא נגד הגמרא ד"כ דאינו חל רק כשעמד בדין וכשלא עמד בדין הוי רק מלוה ואינו גובה מן היורשים וכתב רו"מ דכונת התוי"ט דבגוסס