מהרש"ם חלק ה שכז

הכא תפדה יתירה קדריש דכתיב לעיל מיני' בפ' קרח אך פדה תפדה את בכור האדם והדר כתיב ופדיו מבן חדש תפדה עכ"ל ומבואר דמיתורא דתיבת תפדה לבד קדריש ואינו חולק ע"ד נימוק"י כלל ומצאתי בירושלמי שם מנין שאם לא עשה לו אביו שהוא חייב לעשות לעצמו ת"ל אדם תפדה ופי' הק"ע ופ"מ דמיתורא דתיבת אדם דריש דהכונה שהאדם יפדה א"ע וגם לעיל מינה לפדותו דכתיב וכל בכור אדם תפדה ולא מייתי כלל קרא דפדה תפדה וע' בר"ן קידושין שם מ"ש בענין י"א למקרא מש"ס דסנהדרין ומה שיש לתמוה שהוא נגד סוגיות הש"ס שם כבר האריך בזה הברכ"י ביו"ד סי' ש"ה שם וע' ירושלמי פ"א דחגיגה ה"א במה דדריש תפדה אפי' לאח"מ אבל התם דריש מקרא דפ' בא גם י"ל דממלת כל דריש

ומה שהקשה רו"מ דכיון דרוב גוססים למיתה ומסייע לחזקת ממון אמאי יתחייב בפדיונו לפענ"ד אין הטעם משום דמיעוט גוססים חייב רק גם אם הוא מן הרוב מ"מ כל זמן שהוא חי דינו כחי לכל דבריו וכדמוכח בש"ס דערכין י"ח ע"א בהא דהי' עני והעשיר כו' אפי' מת אביו והניח לו ריבוא כו' אין להקדש בה כלום והכל הולך בתר שעת הערכת הכהן אי עני הוא או עשיר ומפרש בש"ס דמיירי שהי' אביו גוסס בשעה שהכהן מעריכו מ"ד רוב גוססין למיתה קמ"ל והרי אכתי תקשי למ"ד הולכין בממון אחר הרוב איך יפרנס הך מתני' דאמאי לא יצטרך ליתן בערך עשיר באמת כיון דרוב גוססין למיתה דהתם הוי ממון שיל"ת דהיינו גזבר דהקדש (וע' ירושלמי פ"א דתרומות אי גזבר דינו כבעלים אבל בנ"ד גם אם אינו כבעלים אבל עכ"פ יד דהקדש הוי וע' בב"ק כ' כיון דאיכא דעת שכינה כדעת הדיוט דמי וע' בחו"מ סי' ש"א וכמה דוכתי) ועוד דהיכי דמת האב לבסוף הא איגלאי מלתא דהוא מן הרוב גוססין דלמיתה וליכא בי' מיעוטא כלל וכדאי' כה"ג ביבמות פ' באכל חלב מבן י"ב ויום א' עד בן י"ח ונולדו בו סימני סריס ואח"כ הביא ב' שערות דקי"ל כרב דנעשה סריס למפרע ול"ה התראת ספק כלל וע"ש בתוס' (ויש בזה אריכות דברים מכמה דוכתי' ע' מל"מ פט"ז מסנהדרין ובפ"י בקו"א לקידושין ס"ג וע' ירושלמי סופי"א דיבמות ובמרה"פ על הירושלמי פ"ג דשביעית ה"ד וע' בנימוק"י ר"פ החולץ ואכ"מ) וא"כ יתחייב כדין עשיר ובפרט לשי' ר"ט בבכורות י"ח היכי דחיים מקצת ליכא דין המע"ה כלל ובעכצ"ל דאף דמת ורובן למיתה מ"מ כל זמן שהוא חי דינו כחי ממש ובתר אותה שעה אזלי' וכדאי' בשבועות ל"ג גבי ב' כיתי עדים דכשהי' שני' בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות והוי ס"ד דלא יתחייבו ראשונים כלום שלא הפסידו לו בשעת כפירה כיון דקיימא כת שני' וקמ"ל דל"א דהשתא מיהו לא שכיב דגוסס כחי לכל דבריו ואע"ג דרובן למיתה וכמ"ש רש"י ותוס' שם והרי התם מסייע הרוב להעדים לפטרן ואף דהתם קאי לענין חיוב קרבן שבועה דלגבוה הוא משום כפרה הרי גם קרבן הוי חיוב ממון וכדאיתא בשבת ע' יומת בממון ופירש"י קרבן ובכריתות כו' א' מ"ש מחייבי חטאות כו' התם ממונא מיחייב לגבוה ובתשלומי ממון ל"ש כפרה ביוה"כ וע"ש דף י"ח ג"כ בזה, וא"כ כיון דאיכא רוב מסייע לפטור לכ"ע יופטרו ובפרט דאיכא חשש חב"ע וע' כריתות י' ועי' רש"י גיטין י"ט בזה ובע"כ דאף דרובן למיתה מ"מ כל זמן שהוא חי דינו כחי ממש וה"נ בנ"ד לענין פדיון, והא דממעטין טרפה אף דלשי' רש"ל מיעוט טרפות חי היינו משום דאף דחי יותר מיב"ח מ"מ המכה שהתחילה בו סופו למות מחבלה זו וכדמוכח בש"ס דסנהדרין ע"ח ותוס' שם דגם למ"ד טריפה חי מ"מ סופו למות וה"נ לדידן דמיעוט טרפה חי' וע' ירושלמי רפ"ח דתרומות דלא נחלקו בדבר שאפשר לברר וע' רמב"ן ריש פא"ט בזה, שוב מצאתי בשו"ת גו"ר הספרדי חא"ע כלל ב' סי' ד' שהעלה דמיעוט גוססין לחיים הוי מיעוט מצוי אבל הא דטרפה חי הוי מיעוט שאינו מצוי לכ"ע ולכן אף דגוסס פוטר מחליצה ויבום מ"מ טרפה לכ"ע אינו פוטר יעו"ש באורך וה"נ בנ"ד, ובראשית השקפה עלה בלבי לדין בזה בהך דינא דהנימוק"י דתליא בפלוגתת הראשונים דהא כבר הקשה רו"מ דכיון דאיכא מיעוטא דאך וריבויא דפדה תפדה מ"ש דמרבינן גוסס וממעטין טרפה דלמא להיפוך דממעט גוסס ומרבי טרפה וצ"ל כיון דהורג טרפה פטור והורג גוסס חייב כדאי' בסנהדרין שם ואפי' בנולד בסימני טרפה פטור א"כ חזינן דחשבי' תורה לטרפה כמת ולגוסס כחי וה"נ בזה מסתבר טפי לאוקמי מיעוטא אטריפה מלאוקמא אגוסס אך דיש לדון לפי המבואר בש"ס דנזיר מ"ג פלוגתא דת"ק ורבי אי שרי לכהן ונזיר לכנוס לבית שי"ב גוסס לת"ק יליף מלהחלו ולר"ל גוסס א"ב דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל דרוב גוססין למיתה וקאי בלא יחלל ולשי' רוב הפוסקים קי"ל דאסור לכהן לכנוס לבית שי"ב גוסס וכגי' בה"ג וכמ"ש הב"י ביו"ד סי' ש"ע וא"כ הרי חזינן דמדאורייתא גוסס אין דינו כחי לענין זה ולגבי טרפה שרי לכהן ונזיר לכנוס וא"כ שוב תיקשי דלמא אתי קרא למעוטי גוסס ולרבוי טרפה כיון דאיכא נמי בגוסס מה דליכא בטרפה ומ"ש הא מהא ואי נימא דשניהם שקולים וכעין מה דאי' במנחות נ' ותוס' שם וכמה דוכתי וע' רשב"א ב"ק ב' לענין חיוב ממון בכה"ג דשקולים הם א"כ נימא דתרווייהו אימטטו וקרא דפדה תפדה אתי ליוצא להרג או לדרשה אחרינא, ואמנם הנימוק"י לשיטתי' אזיל דס"ל באמת דכהן מותר לכנוס לבית שי"ב גוסס וכמ"ש הב"י שם בשמו ולכן כתב שפיר דגוסס חייב בפדיון אבל לדידן דקי"ל רוב הפוסקים וכמ"ש בש"ע שם ועי' בש"ך שם בשם הב"ח א"כ גם גוסס פטור מפדיון ואף דהנימוק"י שם כ"כ בדעת תוס' י"ל דגם התוס' לשי' בנזיר שם שכ' דמהסוגי' מוכח דמותר לכהן לכנוס לגוסס, אבל באמת נראה דהנימוק"י הוסיף ד"ז מדילי' דהא לא נזכר בתוס' ב"ק שם מזה כלל, (וע' בתוס' נזיר דף ד' ע"ב ד"ה דלמא גוססין שוינהו שכ' בפשי' דנזיר אסור ליגע בגוסס ולא הזכירו כלל מפלוגתא הנ"ל), כן הי' נראה לכאורה

אבל לדינא י"ל דר"ע מודו להנימוק"י בזה דהתם בכהן ונזיר ג"כ אין דין גוסס כמת רק דכיון שסופו למות ע"פ רוב ובתוס' יבמות ק"כ כתבו דסופו למות מיד לכן אסרה תורה לכנוס דשמא ימות וגדולה מזו מצינו בסנהדרין י"ח א' ורש"י