מהרש"ם חלק ה רצז

דבדרבנן בשוגג שרי וליכא מ"ד לאסור שוב מדאחמיר רב מוכח דאסור מדינא (וע' בש"ך ח"מ סי' שפ"ו סק"א בהג"ה שם שכ' כעין סברת תב"ש לענין לעשות לפנים משוה"ד יעו"ש), אבל מלבד דיש סתירה על סברת תב"ש מקצת מקומות שהבאתי כמבואר למעיין בכל הני דוכתי, אף גם הרי בגיטין נ"ד פליגי ר"מ ור"י ולר"מ בדרבנן קנסו שוגג טפי מבדאורייתא א"כ שפיר י"ל דרב החמיר ע"ע אבל מדינא שרי בעבר אדרבנן בשוגג בדיעבד, וע' בסי' תקי"ז סעיף ב' בישראל שאמר לעכו"ם תקנה לי דאף דאסור לכתחילה מ"מ בדיעבד אם אינו רגיל שרי אבל אין מזה ראי' להיכי דעשה הישראל בעצמו בידים איסור דרבנן, כלל הדבר כי לענ"ד הדין ברור דבעבר אדרבנן בשוגג שרי ודלא כהפמ"ג ז"ל. סוף דבר כי לענ"ד בנ"ד נוטה יותר לאסור ומ"מ אחרי שכבר הורה להקל וסמך על פשטות דברי פר"ח כבר אמרו בדרבנן עבדי' עובדא כו' ויש לו ע"מ שיסמוך בצירוף דעת הט"ז הנ"ל באם שלא הובאו מחוץ לתחום אבל לענ"ד אין להורות להקל בזה מכל הלין טעמי דכתיבנא (א"ה מ"ש השואל דהמג"א לא מיירי רק שמביא למכור ליודעו ומכירו בהר"ן שרמז אליו המג"א ל"מ כן וגם בש"ג שם פ' שואל ומשום שדרכן של בנ"א ללקטן ביומן שלא יכמושו וה"ה הכא וכמ"ש המחבר בצידת דגים משום דטובים יותר (אך בש"ע הר"ב ז"ל רס"י תקט"ו קצת ל"מ כן יעו"ש) ומ"ש מתוס' יבמות מ"ז בזה יש פלוגתא יעוי' בתוס' פסחים שם ובטוב"י אה"ע סי' ב' וב"ח שם וש"ך יו"ד סי' רס"ח סקכ"א ומ"ש מהא דמכשירין דקיי"ל כת"ק במש"א למשניות שם העיר מהא דע"ז ע' ע"ב רוב גנבי ישראל נינהו אבל י"ל דשם הוא רק להוציא מדין קבוע כמחצה על מחצה וכמ"ש שם הריטב"א, ומ"ש בדין עבר אמלאכה דרבנן אי שרי בדיעבד יעוי' בביאור הגר"א סי' שי"ח שם שהאריך והעלה דלכ"ע מותר בשוגג בדיעבד אך במזיד ביאר בס' משנה ברורה שם ג"כ דאסור גם בדרבנן ומ"ש בענין להחמיר ע"ע במה דשרי לכ"ע גם בש"ך יו"ד סי' ל"ט סק"ד דאין לבע"נ להחמיר בדבר שפשט הותירי' בש"ס וכל הפוסקים, ובסל"מ הובא בפת"ש יו"ד סוס"י קט"ז דהמחמיר במה שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בס' הוי כמו אפיקורסית ולכאורה דבריו צ"ע מרש"י פ"ק דביצה ג' ע"ב ד"ה אפי' שכתב בטעמא דדשיל"מ ל"ב וז"ל הואיל וישל"מ לאח"ז לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול הרי דעכ"פ שם איסור עלי' אלא דהתורה התירה וא"כ יכול להחמיר כמו מסוכנת אך י"ל כיון דהא דדשיל"מ ל"ב הוא דוקא במב"מ וכיון דיש מ"ד בש"ס דמב"מ ל"ב חשיב שפיר שם איסור עלי' ועפי"ז ניחא מה דקיי"ל דבא"מ בטל דשיל"מ דלכאורה לטעם הר"ן ניחא יותר אבל לטעם רש"י צ"ע ולהנ"ל ניחא ולפי"ז ד' סל"מ שייך רק בא"מ ועי' פמ"ג סי' ק"ג אם יש להחמיר לכתחלה בנטל"פ ומצאתי בס' הפרדס לרש"י וז"ל כשם שאסור להתיר האיסור כך אסור לאסור המותר שהתורה חסה אבל הרוצה להחמיר על עצמו אין בכך כלום וי"ל דמיירי שיש דיעה האוסרת ועי' בפי' הרע"ב לאבות עשה תורתך קבע, וגם בס' משמ"ש על הפמ"ג ה' תערובת סי' צ"ט הביא בענין זת בארוכות מתוס' ע"ז ל"ו ד"ה אשר בשם ירו' ורש"י ביצה ב' ע"ב ד"ה דהיתרא ומ"ש בעיון יעקב חולין ד"ו דבשוא"ת רשאי להחמיר ע"ש

) סי' נ"ז

לכבוד הרב המאה"ג מו"ה מרדכי זיידמאן ז"ל ראב"ד ומו"ץ דק' אוזיראן

בדבר מה שהאריך בדין גדר העיר שנפרץ בה פחות מעשר ואין מהלכין שם דרך הפרצה כלל רק לפעמים הולך שם בעה"ב שדר שם לפנים מן הגדר והביא דברי מג"א סי' שס"ה שהביא בשם רש"י והג"א דלא בקעו בה רבים היינו מקום מטונף ונסתפק אם הכונה אם כונת רש"י לחומרא דאף דלא בקעו בה רבים מ"מ בעינן דוקא שיהי' מקום מטונף שלא יוכלו לבקוע בו רבים דאל"כ מיקרי שפיר בקעו רבים או דכונתו להקל דאפי' בקעו רבים כיון שנפרץ למקום מקולקל מיקרי לא בקעו בה רבים ורו"מ רצה להוכיח דהא מדקאמר הש"ס בדף ו' שם מכלל דר"ה סבר אע"ג דלא בקעי בי' רבים מ"ש מדר"א ור"א כו' מוכח דאי נימא לחלק בין בקעי ובין לא בקעי לק"מ די"ל דר"א ור"א מיירי בלא בקעי וע"ז הקשה דהא ברש"י לעיל דף ה' ע"א מבואר דבפרצה ג' טעמא משום דהרבים מקצרין דרכם דרך אותה פרצה א"כ בע"כ מיירי בדבקעי בי' רבים ובעכצ"ל דאף דבקעי רבים מ"מ כיון דהוי נפרץ למקום מטונף דינו כלא בקעי בה ומזה הוכיח דכונת רש"י להקל עכ"ד אבל באמת דבריו דחוקים וז"ל הריטב"א שם דמעיקרא הוי קס"ד דר"א ור"א מיירי בדלא בקעי רבים ור"ה בדבקעי אבל השתא דאמרת דר"ה אפי' בדלא בקעי תיקשי דר"א ור"א ופי' דלא בקעי פירש"י ז"ל כגון שהפרצה למקום אשפות שאין על ב"א לילך שם עכ"ל ומשמע דלפי הס"ד הא דר"א ור"א מיירי ג"כ בכה"ג שאין דרך ב"א לילך דרך שם וגם מלשון רש"י משמע כן להדיא ולכן נראה פשוט דהא דכ' רש"י לעיל ד' ה' היינו למסקנא דהכא דגם בבקעי רבים כיון דאיכא גדודי שרי אבל לפי הס"ד בע"כ הוי ס"ל לפרש דברי ר"א ור"א בענין אחר, וז"פ, אבל בגוף הדין תמוה לי שלא הביא רו"מ דברי האהוע"ז סי' שס"ה שהעלה דכל החומרא של פרצה ד' ובקעי בה היא רק במבוי שניתר בלחי וקורה אבל בדאיכא צוה"פ אם הפרצות הם בצד א' אפי' כמה פרצות יש להתיר בלא תיקון וגם בתשו' מהרי"ט ח"א סי' צ"ד האריך בענין שאין נוהגין לעשות תיקון מבוי עקום בעיירות שלנו והעלה דכיון דמתקנים בראשם צוה"פ דינם כדין חצירות וגם בשו"ת ב"ח החדשות סי' ג' בקו"א שבסופו האריכו בזה הגאון מהרא"ז והגאון מהר"ש ז"ל להוכיח דדוקא לענין להצריך צוה"פ מחמירים דדין מבוי יש להם ולא חצר אבל כיון דמתקנים אותם בצוה"פ הוי כעיר מוקפת חומה יעו"ש באורך וגם בשו"ת ב"א חאו"ח סי' כ"ו פלפל הרבה בענין זה וגם לפמ"ש שם להחזיק דעת מג"א בדין חצר דבקעי בה רבים ודחה דברי אהוע"ז מ"מ עולה מדבריו שם דעיקר החילוק בין חצר למבוי הוא דחצר יש לו ד' מחיצות ולכן גם בנפרץ מצדו אין לו דין מבוי עקום אבל מבוי שיש לה רק ב'