מהרש"ם חלק ה רצו

בקו"א סי' ט' והוא פשוט א"כ הדגים אסורים לכל ישראל מאותה העיר א"כ שוב ל"ש לומר הואיל כלל וא"כ גם הט"ז שם מודה דאסור לבשל ביו"ט ב' לצורך שבת דהא כל טעמו שם משום דלרש"ל שרי לאחר וגם לרמ"א מותר לאורחים עכ"פ א"כ בנ"ד דליכא הכא אחר שיהי' מותר לו דהא למי שהובא בשבילו אסור והכא הויין כל בני העיר כמו שהובא בשבילן, והן אמת דלשי' הט"ז שם סק"ב דבמקום דחק גם לבעה"ב עצמו מותר יש לצדד בזה אבל מ"מ קשה להקל נגד רמ"א ומג"א ושאר אחרונים וכמ"ש בשו"ת טוב טעם שם, וגם לא אדע אם הובאו הדגים מחוץ לתחום א"כ לכ"ע הי' אסורים לאכלן גם בשבת למי שהובא בשבילן וכבר כתבתי דבנ"ד כל בני העיר הוי בכלל מי שהובא בשבילן, והנה המג"א ס"ק כ"ב צידד בעכו"ם הדר בכפר דניזול בתר רובא דעלמא עכו"ם וצדן לצורך עכו"ם אמנם לפע"ד בזה"ז ידוע כי רוב קוני דגים (ובפרט בימי יו"ט) הם ישראל א"כ אין לילך אחר רוב אנשים רק אחר רוב קונים וכמ"ש כה"ג התוס' ביבמות מ"ז ע"א ד"ה במוחזק לך דדוקא בדידעי' דהוי עכו"ם מעיקרא בעינן שיהיו מוחזק לך אבל בלא"ה נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני דנאמן וכדאי' בפסחים ג' גבי ההוא עכו"ם דהוי סליק ואכל פסחים וא"ל דשא"ה דהוי סמכו ארובא דהוי ישראל דהא בכל מקום גם היכי דרובא עכו"ם מ"מ רוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראל נינהו יעו"ש ומבואר דאין תלוי ברוב אנשים שבעולם רק ברוב השייכים לדבר זה וכדקי"ל בבשר הנמצא דתליא ברוב טבחים וע' בפ"ב דמכשירין מ"ח מצא פת הולכין אחר רוב נחתומין פת עיסה אחר רוב אוכלי פת עיסה ויעו"ש מ"ז בהא דפליגי ר"י ורבנן אי אזלי' בתר רוב המשליכין וצ"ע אמאי קי"ל כת"ק ולא כר"י שם ואכ"מ וע' במג"א סי' ל"ב ס"ק ס"ו שתי' קושית הע"ת שהקשה למ"ל טעמא דקבוע ת"ל דרוב בהמות טמאות והמג"א תי' דעכ"פ רוב בהמות הנאכלין טהורות ומאותן שאין נאכלין אין לוקחין גידים יעו"ש וזהו כדברינו, ע"כ לענ"ד בזה"ז יש להחמיר בזה וגם בהגהת הגאון מוהרב"פ ז"ל הביא בשם תשו' נח"י סי' מ"א דיש להחמיר בדורנו

ועוד דהא כבר ביאר בשו"ת פמ"א ח"ב סי' קט"ו דבכל הנך דוכתי דשרי ליקח דגים מ"מ בודאי אסור משום מקח וממכר ואין להקל רק בלא שום פיסוק דמים עם העכו"ם כמ"ש בסי' תקי"ז יעוש"ה שכפל ושנה ד"ז בתשובתו ונחזי אנן איך הדין אם עבר וקנה בפיסוק דמים אם יש להתיר בדיעבד ולכאורה נראה דלפי המבואר בסי' שי"ח גבי מבשל בשבת דגם בשוגג אסור בו ביום גם לאחרים וע' במש"ז שם סק"א דגם בדרבנן אסור ולהלבוש חמור טפי מדאורייתא וא"כ כיון דעבר על איסור דרבנן בעצמו דהיינו איסור מקח וממכר י"ל דאסור בו ביום גם לאחרים וא"כ אסור גם בטלטול דהוי מוקצה ושוב אסור לבטלו ביו"ט לצורך שבת, ואולם מדברי תוס' בעירובין מ"א ע"ב בהא דפירות שיצאו ח"ל וחזרו דלא הפסידו מקומן וכ' התוס' דלא דמי למבשל בשבת במזיד דלא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא ע"ש מוכח דס"ל דבאיסור דרבנן קיל טפי והן אמת שדבריהם שם צ"ע דגבי חוץ לתחום כ' הפוסקים דטעמא דכיון דלאדם אחר הוי בתוך התחום והכי קיל טפי כמ"ש בסי' תקט"ו אבל התוס' לשיטתם אזלו דס"ל דטעמא הוי משום דהוא דרבנן ולא ס"ל הך טעמא ועמג"א רס"י רע"ו ופמ"ג שם ואכ"מ אבל עכ"פ דבר זה מפורש בתוס' דדוקא במבשל דאיכא איסור תורה אסור ולא בדרבנן, וע' במג"א סי' ת"ה סקי"ד מה שהקשה ע"ד תוס' הנ"ל וחילק בין היכי דאית לי' פירי אחריני או לא וע' בנת"ח מ"ש בזה בשם ריטב"א ואני מצאתי ד"ז גם בחי' הרשב"א שבת דף ק"ל בשם מורו דכל מעשה שבת לא מיתסר רק בנעשה שום תיקון בגופו אבל אם נעשה בו איסור הוצאה והעברה וכדומה אינו נאסר כיון דלא נעשה מעשה בגופו יעו"ש וע' בתוס' שבת מ"ג ע"א ד"ה טבל מוכן כו' דמבואר ג"כ דס"ל כהמג"א הנ"ל וע' בשו"ת נט"ש סי' ד' מ"ש בזה באורך ולפ"ד צ"ע בדברינו הנ"ל, ועכ"פ בשוגג בדרבנן לכ"ע ע שרי גם בדאית לי' פירי אחריני דלא קנסו בזה שוגג אטו מזיד וכמו שהאריך בזה במרה"פ על הירושלמי פ"ב דתרומות ה"ג בישוב ד' הרמב"ם וע' בפר"ח ופמ"ג יו"ד סי' צ"ט באורך, ולכן דברי הפמ"ג סי' שי"ח הנ"ל צע"ג לענ"ד, וע' בריטב"א ביצה י"ד שהובא במחה"ש רסי' תק"ד ס"ק ה' דמוכח דגם בדרבנן אסור דיעבד ולשי' מג"א היכי דאסור משום עובדא דחול יש להתיר לאחרים, וע"ע בחק יעקב סי' תנ"ד סק"ד ובמש"ז שם סק"ד שדיבר ג"כ מדין הוציא מרה"י לר"ה אי דמי למבשל בשבת ובמח"כ נעלם מהם כל הנ"ל, אבל יש להביא ראי' לד' פמ"ג מהש"ס דשבת קמ"ו ע"ב בי סדיא רב אסר כו' מכללא אתמר דרב אקלע לההוא אתרא דלא הו"ל רווחא נפיק יתיב בכרמלית אייתו לי' בי סדיא לא יתיב מן דחזא סבר משום דבי סדיא אסור להביאו דרך כרמלית ולא היא דרב אכרוזי אכריז ב"ס שרי אלא משום כבוד רבותינו כו' יעו"ש ומבואר דלפי הס"ד דהוי ס"ל דב"ס אסור גם בדיעבד אסור ליהנות ממנו אף דמסתמא הי' שוגגין ואמרו מותר דהו"ל כשוגג כמ"ש הט"ז יו"ד צ"ט ומג"א שי"ח וסי' ק"ד וכמה דוכתי, אבל י"ל לפמ"ש התוס' בקדושין מ"ה ראי' מפ"ק דמגלה דאפי' היכי דפליגי תנאי ועביד חד מינייהו עובדא להחמיר דאין ראי' מזה דהדר משמעתי' דדלמא אחמיר על נפשי' לחומרא בעלמא וע' בתוס' מ"ק ט"ו ע"ב ד"ה לאו כו' דשמא מחמיר ע"ע הי' וגם בדף כ"ה ב' ד"ה ועל רבו כ' כה"ג ויעו"ש במהרש"א וגם בגמ' שם דף כ"א ודלמא מלתא יתירתא עבד וע' יומא ע"ט והעלום לסוכה לא מפני שהלכה כן אלא שרצו להחמיר וע' רשב"ם פסחים ק' סוע"א ואס"ז ב"מ ס"ז א' בשם ראב"ד ותוס' פסחים ל' ע"ב ורא"ש שם סי' כ"ו גבי שימור משעת קצירה שכ' כה"ג וע' ברא"ש ב"מ פ"ה סי' ל"ד דמדנקיט לא אכיל משמע דהוי רק חומרא ועוד בכמה מקומות, וא"כ י"ל דה"נ בנ"ד שרי מדינא רק דרב החמיר ע"ע, אך לפמ"ש התב"ש סי' ט"ו סקי"ב דהא דפריך הש"ס בשבת קל"ו מר"פ ור"ה דלא אכלו ולא משני דאחמירו אנפשיי' משום דלפי הס"ד דהוי ס"ל דשרי לכ"ע וליכא שום מ"ד לאסרו ל"ש להחמיר ע"ע דרך חומרא אבל היכי דתליא בפלוגתא י"ל דאחמירו על נפשיי' ע"ש א"כ גם בהא דבי סדיא דאי נימא