מהרש"ם חלק ה רצד

בחשש סכנה גמורה לכ"ע סכנה דאחריתא עדיף מצערא דידהו וגם בתפא"י משניות ריש פאה כתב דלא מיירי שימות אם לא ישתה רק שיצטער הרבה וגם כי כביסה הוי חיי נפש וכמ"ש הר"ן שם וכ"כ בבאה"ט אה"ע סי' פ' עפי"ד הגמרא שם דערבובותא מתיא לידי עוירא ושעמיותא

ומ"ש דר"י נימוקו עמו גם נגד רבים ע' תוס' עירובין צ"ו סוע"א וע' מג"א סי' קנ"ו סק"ב שמחויב לסבול צער שלא יהרג חבירו חנם

ומ"ש בדין דאסור להציל א"ע בממון של חבירו כ"כ ג"כ בשו"מ מהד"ת ח"ב סי' ד' ועמ"ש בזה אאמ"ו ז"ל בספרו ידות אפרים עה"ת פ' וארא אולם לענ"ד ז"פ דהיכי שהוא עני ואין לו לשלם ועומד בסכ"נ בודאי מותר להציל א"ע בממון חבירו וכ"מ בהרא"ש שם, והרי אפי' בלוקח אדעתא לשלם ג"כ רשע מקרי כמ"ש בגמרא ב"ק ס' שם ואעפ"כ אהא לא קמבעי' לי' דודאי שרי במקום פ"נ והאיבעיא הוא רק אי חייב לשלם כיון דברשות לקח וכמ"ש בב"ח חו"מ סי' שנ"ט, והאי מעשה דחסיד ב"ק פ' י"ל שחשבו לעון משום שהי' חסיד וחסיד שרי למסור נפשו על כל המצות כדעת הרמב"ם דהרי בל"ז שם ל"ה גזל שהרי הי' קשור בכרעי המטה דלר"ג שם שרי ורק משום שעבר על תקנת חכמים וקצת י"ל דגזל הוי אביזרי' דשפ"ד כמ"ש בגמרא ב"ק קי"ט דהגוזל את חבירו ש"פ כאילו נוטל נשמתו ובכה"ג יש לחסיד ופריש למסור נפשו וכמ"ש הריב"ש סי' רכ"ה לענין סתם יינם האסור להתרפאות דהוי אביזרי' דע"ז אבל שאר כל אדם בודאי שרי להציל נפשו מסכנה בממון חבירו כשאין לו לשלם ג"כ דהרי הנגזל עצמו מחויב להצילו בממונו עכ"פ עד חומש לכ"ע וממילא רחמנא אפקרי' ממוני' לגבי' והאיסור הוא רק כשיש לו לשלם ונוטל ע"ד שלא לשלם וכמ"ש בחו"מ סי' שנ"ט וכתוס' ב"ק שם ד"ה מהו דהאיבעיא הוא רק אי חייב לשלם כשהציל ומקום הספק היי' כמ"ש אי נימא כיון דמקום פ"נ אפקיר רחמנא ממוני' לגבי' ובהיתרא אתי' לידי' שוב אינו מחויב בהשבה וע' סוטה מ"ג רע"ב

) סי' נ"ה

לכבוד בני הרב החריף ובקי מ' יצחק הכהן נ"י

בדבר שאלתך ביהודי א' שהי"ל פרה מבכרת ומכרה לנכרי בכסף והאנדשלאג וגם במשיכה שהנכרי משך הפרה ואח"כ העמיד אותה בדיר הישראל והושוו ביניהם המקח בכך וכך ואחר שני ימים בא הנכרי להמוכר ואמר לו אי אפשי בפרה זו וחוזר מהמקח והיהודי אינו רוצה לקבל בההחזרה ובעמדם שניהם מתוכחים זע"ז בא המשרת של הישראל מהדיר ואמר שהפרה ילדה זכר והלך הישראל להדיר ומצא שאמת בפי המשרת רק שהוא נפל ועתה שואל מה יעשה עם הנפל אם יש לו קדושת בכור או לא עכת"ד השאלה, והעירות דיש לו דין קדושת בכור לפי המבואר בטוש"ע חו"מ סי' רמ"ה דאם אדם נותן לא' מתנה והלה אמר אי אפשי בה הוי הפקר ובנ"ב מ"ת א"ח סי' נ"ח מבואר דגם במכירה הוי כן וא"כ גם כאן שהנכרי אמר אי אפשי בה הוי הפקר ותליא בפלוגתת האחרונים אי הפקר פטור מבכורה עכתו"ד, והנה אם כי דבריך נאמרו בחכמה אבל בכ"ז לדינא אין בו שום קדושת בכור והנה מ"ש מהתוספתא לתמוה על הט"א ועה"ג כבר קדמך בח"ס יו"ד סי' שט"ז וסי' שי"ז ושם הביא דברי מהריט"א במ"ש להוכיח מחולין קל"ו דאם חזר וזכה הישראל אח"כ קדוש שהביא כבודך ג"כ והח"ס דחה ראייתו וגם גוף דבריו יעו"ש וגם הוא מסברא דבר תמוה דכיון דבשעת יציאה מרחם לא חל עליו הקדושה כמו אם הוא של נכרי א"כ אף דהישראל זכה אח"כ דמי לאם קנהו אח"כ מהעכו"ם וע' מנחות ס"ז ויו"ד סי' ש"ל ס"ז דאם היתה הפקר בשעת גלגול אף שחזר וזכה בה פטורה וה"נ בזה, ואם אמנם עלה בדעתי ליישב דבריו לפמ"ש בקצה"ח סי' רי"ב בביאור דברי הרא"מ שהובא ברא"ש נדרים ל"ה דאם הי' ההפקר קרוב אליו ובידו לזהות אם זכה בה אח"כ קנהו למפרע א"כ י"ל דה"נ מיירי בכה"ג אבל גם ד' הקצה"ח תמוהים כמ"ש בשו"ת ב"א חיו"ד סי' ס"ו ועמ"ש בחיבורי סי' ר"ט בזה ועמל"מ פ"ו מערכין שרמז לד' הרא"מ הנ"ל וגם לפי המבואר בש"ס דבכורות נ"ז ע"א דדריש לענין מע"ב מה בנך בברור לך שנולד ברשותך אף צאנך ובקרך בברור לך שנולד ברשותך ובכה"ג לא מהני אף שאח"כ נתברר כיון דבשעת מעשה לא נתברר וכמ"ש הפר"ח יו"ד סי' ס"א בישוב ד' הראב"י שם שהובא בהג"ה סכ"ה דבמקום שנוהגים שאם יהי' טרפה שייך לעכו"ם ואם יהי' כשר שייך לישראל אפי' בנמצא כשר פטור מן המתנות משום דבשעת זביחה שהוא שעת חלות המתנה ליכא בירור אם הוא כשר או לא ולא חל חיוב המתנות אף שאח"כ איגלי למפרע יעו"ש וה"נ בזה דבכור בנך וצאנך אף דהש"ס שם דריש לה לענין מע"ב יעו"ש דף כ"ו דגם לענין בכור דרשי' ליה ועתו"ס שם דף נ"ו ע"א ד"ה אמר קרא כו' יעו"ש ותבין, וע' ח"ס חו"מ סוס"י ק"ה בזה שכתב להדיא כדברי אף שלא מלאו לבו למעשה עי"ז וה"נ בנ"ד, וכיון דבשעת לידה הוי הפקר ולא נקרא צאנך ולא נתברר אם אולי יחזור העכו"ם ויזכה וכדומה פטור, וגם מ"ש מעלתך דחצרו קונה לו הנה מלבד דבנ"ד נתוכח בפי' עם העכו"ם ולא רצה לקבל בהחזרה ולכ"ע לא שייך לומר בזה דחצרו קונה דדוקא בסתם חצרו קונה אבל היכי דא"ר לקנות ודאי דלא קנה וגדולה מזו כ' תוס' ב"ב נ"ד ד"ה אדעתא דציבי בהא דש"ס ב"ק מ"ט מחזיק בשטרותיו של גר דדוקא בלא ידיעתו זכה לו חצרו אבל אם ידע שהוא בחצרו ואינו מכוון לקנות לא קנה יעו"ש ומכ"ש באומר בפי' שא"ר לקנות ותדע דחצרו לא עדיף עכ"פ מידו והרי אפי' אם הגבי' בידו וא"ר לקנות לא קנה וכמ"ש תוס' בסוכה ל"א סוע"ב וע' בב"ק כ"ט ע"ב שהפכה לפחות מג' וטעמא דנתכוין לזכות הא לא נתכוין לא וע"ש תוס' ד"ה אלא כו' דמיירי שהגבי' בידו וע' מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' קמ"א בהא דרשותו קונה לו שלא מדעתו וע"ש ח"א סי' ק"נ ובב"י ונה"מ סי' ר' סקט"ו, וע' ב"ק ע' ע"ב דאע"ג דחצר קונה מכי מטיא לאויר מ"מ באומר לא תיקני לי עד שתינח לא קנה עד שתינח ומבואר דגם חצר תליא בדעתו, ואף שמדברי הריב"ש בתשו' הובא במג"א סי' ת"נ