מהרש"ם חלק ה רצב

הואיל ואידחי אידחי ויעוין בהוריות ט' ע"א נשיא שנצטרע מהו מידחי דחי ויעו"ש ברש"י ב' פירושים וע' כריתות ז' ע"א נהו דאידחי קרבן גברא בר כפרה כו'

שוב נדפס שו"ת ב"ש ח"ב ושם בסי' קט"ו האריך מאד בנידון כזה וגם בדין אי מהני ס"ס לפטור ממ"ע וצידד להקל וע"ש סי' קט"ז עוד בזה והביא שהסכים עמו הג' מהרמ"ז מלבוב שא"צ למולו שנית וגם בסי' קי"ז האריך בזה ותו"ד דהוי ס"ס דשמא הל' כהחכם ספרדי דסגי ברוב גובה הבשר ולא תליא בחוט העטרה וגם להבש"ל ספיקא הוי שמא רוב הקיפו ושמא נימול תחלה כהלכתו וא"צ למולו שנית מה"ת ובדרבנן סגי בספק א' כנודע ובפרט דבכה"ג שוב סגי בנראה רק מיעוט העטרה, וע"ש סי' קי"ז הנ"ל בדין נדבק הערלה החופה רוב הקיפו וגם כשמתקשה אינו נראה רק מיעוט העטרה ואם נימול תחלה כהוגן אף שנדבק העור להבשר מ"מ א"צ למולו שנית אבל בא"י אם נימול תחלה כהוגן אם המוהל הי' מומחה יש להקל ג"כ והביא שכן שמע מאיש נאמן ששמע כן מהגה"צ אבד"ק אפטא זצ"ל אבל בא"י אם המוהל מומחה יש לצדד ג"כ להקל אבל אינו מחליט, ובכל ענין אם אפשר לדחוק בקלות העור למעלה אפי' אם יהי' עי"ז קצת כאב יש לעשות כן אבל אם יש לחוש קצת לסכנה א"צ לתקן כלום יעש"ה, ושו"ר בתשו' ר"מ שי"ק יו"ד סי' רמ"ו שהעלה דאם חתכו רק מעט מעור החיתוך וע"י הפריעה נמשך למעלה ע"י דחיקת המוהל וסמכו על החולקים על החכ"א אין להקל בכה"ג וע"ש שפקפק על הרוב דמצוים אצל מילה דאיכא רוב להיפך שהמוהלים כהוגן אין מצוי שיחזור וימשוך למטה ע"ש עוד בזה וע"ע בתשו' מהר"י אסאד יו"ד סי' רנ"ה מ"ש בזה ועדיין צ"ע בכ"ז. (א"ה עמ"ש המחבר בנר מצוה שבס' תכלת מרדכי עה"ת סו"פ לך עיש"ה וע"ע במפתחות שבסוף הספר ששייך לכאן

) סי' נ"ד

להרב דחריף ובקי מוהר"מ נ"י

בדבר מה שפלפל בדין אם מותר להציל א"ע בממון חבירו היכי דהוא עני ולא יהי' לו לשלם ובתחלה נסתפק אם מחויב אדם להציל חבירו מסכ"נ בממונו דאף דהוי גם לאו דלא תעמוד על דם רעיך כדאיתא בסנהדרין ע"ג מ"מ הוי בשוא"ת, ודמי למ"ע כמ"ש בשו"ת חו"י וא"כ הרי במ"ע א"צ לבזבז יותר מחומש אבל י"ל כיון דמחויב לאהוב חבירו כנפשו וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואף דהרמב"ן פ' קדושים כ' דלאו דוקא לאהוב אותו כנפשו אבל מירושלמי פ"ט דנדרים ה"ד וש"ס ב"מ ס"ב משמע דדוקא הוא והביא דברי הגמ"יי שהובא בב"י וסמ"ע סי' תכ"ו דמשמע בירושלמי דחייב להכניס א"ע בספק סכנה להציל חבירו והפוסקים השמיטו וכת"ר כ' דכונתו לירושלמי פ"ח דסנהדרין ה"ח לפי' הפ"מ שם אבל י"ל דשא"ה דבא לעשות מעשה להרוג חבירו משא"כ היכי דיהי' בשוא"ת אין ראי' משם ולכן השמטו הפוסקים (והנה מ"ש בענין אהבת חבירו יעוין תוס' סנהדרין מ"ה א' בשם י"מ דואהבת לרעיך כמוך ל"ש מחיים דחייך קודמים יעו"ש), ולענ"ד הא דהשמיטו משום דבש"ס דיומא פ"ה ע"א נענה ר"י אם במחתרת כו' ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפ"ד מטמא כו' ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפ"נ שדוחה כו' ומבואר דר"י סובר בפירוש דגם בספק מותר להרוג ובירושלמי שם הם דברי ר"י גופי', ואף דהש"ס קאמר דאית לי' פירכא דדלמא כדרבא דחזקה א"א מעמיד עצמו כו' מ"מ בגוף הדין אין ביד אמורא לחלוק על תנא ובפרט לבתר דיליף דספק פ"נ דוחה שבת גם הוא מודה לדברי ר"י ועכ"פ מפורש דר"י סובר דמספק מותר להרגו, ולכן נראה דגם כונת ירושלמי אינו כדברי הפ"מ דז"ל הירושלמי שם כל זמן שאת יודע שאת שלום כו' ההורגו נהרג פעמים שהוא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג (פי' דבעי איך הדין בכה"ג) וקאמר אמרת שאם בא לגנוב ודאי והרג ההורגו נהרג, (פי' בכה"ג ודאי דההורגו נהרג) פעמים שהוא בא להרוג נהרג (פי' היכי דפעמים בא להרוג אפי' הוי רק ספיקא שפיר נהרג הגנב דמותר להרגו) וגם כפי' גי' הפ"מ במכילתא ימצא המעיין דיש לפרש בכה"ג דבספק מותר להרגו, וע' בפ"ת יו"ד סי' קנ"ז בשם רדב"ז היפך ד' הגמ"יי, ומ"ש מגיטין מ"ה דאין פודין השבוים יותר מכדי דמיהם ולפי הס"ד טעמא משום דוחקא דציבורא מוכח דא"צ להביא א"ע לעניות בשביל פדיון שבוים ושבוי אית בי' פ"נ כמ"ש הרמב"ם בפ"ח ממ"ע אבל למסקנא לא הוי טעמא משום דוחקא א"כ אין ראי' עכ"ד, והנה גוף הדבר מפורש בפיהמ"ש להרמב"ם ורע"ב ריש פ"א דפיאה דפדיון שבוים א"צ לבזבז יותר מחומש והרמב"ם ביאר זאת באריכות והרי הרמב"ם גופי' כ' דפ"ש אית בי' משום לא תעמוד על דם רעיך ואפ"ה הוי רק כעשה וא"צ לבזבז יותר מחומש אבל הוא רק מתקנת אושא כמ"ש הרמב"ם שם להדיא ובזה א"ש התוספתא פי"א דב"מ שהובא קצת בנדרים פ' ע"ב דלרבנן חיי אחרים קודמים לכביסתן ובהמתן ולר"י בהמתן קודם ומסתמא הלכה כת"ק לגבי דר"י ומוכח דחיי חבירו קודם להפסד ממונם ולפמ"ש ניחא דהתם קודם תקנת אושא צריכים להפסיד כל ממונם אבל אחר תק"א א"צ להפסיד רק חומש, וגם י"ל דהתם דמפסידין בהמתן הוי רק בהפסד חומש, אבל בגוף הפלוגתא דר"י ורבנן יעוין באהע"ז סי' פ' סי"ב וח"מ וב"ש דהוי פלוגתת רמב"ם וראב"ד והרמב"ם פסק כר"י א"כ י"ל דהרמב"ם לשיטתי' ובהגהות ש"ל שם בהשמטות הביא משאלתות פ' ראה שהביא תוספתא זו ופסק כר"י ונראה הטעם משום דמבואר בגיטין ס"ז גבי אי מילי מימסרי לשליח דר"י נימוקו עמו והלכתא כותי' אפי' היכי דרבים פליגי עליו יעו"ש וה"נ בזה ומיושב קושית הב"ש שם, והא דכ' התוס' בגיטין נ"ח דבדאיכא סכ"נ פודין יותר מכדי דמיהן היינו אף דצריך ליתן יותר מהשיווי אבל מ"מ הוי רק עד חומש ממון הפודה ולא יותר, וגוף ההערה יעוין בח"ס ח"מ סוס"י קע"ז, אבל בגוף הדין אי מותר להציל א"ע בממון חבירו היכי דאין לו לשלם יפה כ' כת"ר שמדברי רמב"ן מלחמות שילהי ב"ק שממנו מקור הדין מוכח דבכה"ג אין לך דבר שעומד בפני פ"נ, אבל בגליון שלי מכבר הבאתי ג"כ דברי הירושלמי פי"ד דשבת ה"ד דמוכח דלגזול חבירו