מהרש"ם חלק ה רצא

נימול תחלה כהוגן תלוי בשעת קישוי מ"מ היינו אם בשעת קישוי נתגלה כל שיעור רוב גובה ורוב היקף אבל בנ"ד שכל החוט מכוסה בודאי זה ל"מ כלל בכה"ג דלא נימול מתחלה, ואם אמנם נראה דהיכי דנימול מתחלה כהוגן וצריך אח"כ למול רק משום מ"ע דבזה סגי אם לפי ראות העין נראה כמהול לא בעינן שיהי' מגולה קצת מהחוט וסגי אם שאר בשר העטרה סמוך לראשה אצל נקב השתן מגולה קצת ומ"ש כת"ר מלשון התה"ד שכ' וז"ל דדוקא גבי ציצין בעינן רוב העטרה משום דעדיין לא נימול כהוגן אבל בנ"ד שכבר נימול כהוגן מה"ת אפי' ל"ה נראה מהול כלל ונקרא מהול ומדרבנן הואיל ונראה מהול בראש העטרה ולמטה קצת נראה מהול קרינן בי' כו' עכ"ל ומזה דייק רו"מ דכיון דלגבי ציצין בלא נימול תחלה בעינן רוב החוט א"כ ה"נ בנימול פ"א דבעינן קצת מהעטרה היינו קצת מהחוט לענ"ד אם הי' כן כונת התה"ד לא הו"ל לסיים הואיל ונראה מהול בראש העטרה כו' רק הול"ל הואיל ונראה מהול בקצת העטרה דבחוט הסובב ל"ש כלל לשון ראש וסוף ואם כונתו דראש העטרה היינו בצד מטה שהחוט בקצה הגיד סמוך לנקב כמ"ש הט"ז באה"ע סי' ה' א"כ לא הו"ל למינקט בראש העטרה ולמטה קצת כו' דהיינו הך ובע"כ דר"ל ראש בשר העטרה דאף דעיקר עטרה לענין מילה היינו החוט המקיף מ"מ ראש העטרה נקרא התחלת הבשר ובתשו' א' הארכתי בענין פלוגתת הט"ז והב"ש סי' ך' ובכונת דברי רמב"ם שהביא הנו"ב מה"ת אה"ע סי' כ"ג שכ' המכניס ראש העטרה ודחיתי רוב דברי הנו"ב שם בראיות ברורות וגם הבאתי מקור דברי ר"ת שהביאו בתוס' בסהי"ש לר"ת ואכמ"ל, ועכ"פ בדעת תה"ד נ"ל ברור כמ"ש והאמת יורה דרכו, ואולם באמת עפ"י רוב היכי דמגולה קצת בשר שבראש העטרה מגולה ג"כ בצד מטה קצת מן החוט, אבל בנ"ד שלא נימול מתחלה כהוגן והוי עכ"פ ספק השקול וגם בשעת קישוי לא נתגלה רוב החוט לכ"ע צריך למולו שנית וע' בשו"ת טטו"ד מהד"ק סי' רכ"ג שהאריך בנידון ספק נימול כהוגן שפלפל הח"ס וצידד ג"כ להקל מטעם ס"ס שמא הלכה כהש"ך דגם בלא נימול תליא בשעת קישוי ושמא נימול כהוגן וכבר קדמו בזה דשו"ת שמ"צ סי' י"ג שהביא רו"מ בשם עיקרי דינים, ועכ"פ בנ"ד גם הם מודים דצריך למול שנית כיון דגם בשעת קישוי לא נראה רוב חוט העטרה, וגם יש לברך שנית דאף דמבואר בב"י יו"ד רס"י כ"ח דקי"ל דעל סד"א אין מברכין ועי' ברש"י עירובין דף נ' דמפורש ג"כ כן אבל בנ"ד דאיתחזק חיובא שפיר יש לברך כמ"ש הפר"ח באו"ח סי' ס"ז בשם כנה"ג וע' במ"כ מאמר ב' פ"א שביאר הדברים לנכון וע' בפרח ותב"ש סי' י"ג (וע' במגדול עוז סוף הל' מילה וכ"מ שם ולח"מ פ"ג מהל' חנוכה) וגם בפרמ"ג שם הביא כן בשם פרישה וא"ר לחלק כן, וע' בשו"ת ח"ס א"ח סי' י"ד שהחזיק בעצמו בדברי כנה"ג הנ"ל וכל פקפוקו שם ומה שסיים דאין לנו אלא דברי הרשב"א לא קאי רק על ברכת ק"ש אבל בברכת מילה דמברכין אקב"ו גם הוא ז"ל מודה יעו"ש ותבין ובעכצ"ל דמ"ש הח"ס בחיו"ד סי' רמ"ח דמספק אין לברך האי היכי דל"ה ספק השקול וגם אם אין כונתו כן הוא סותר למ"ש בעצמו בחא"ח והעיקר כדבריו שבחא"ח הנ"ל וכמש"ל בשם הפרמ"ג, ולכן בנ"ד יש לברך ג"כ וע' בב"מ על יו"ד שפסק ג"כ דגם אם נימול תחלה כהוגן ונמשכה ערלתו אח"כ באופן שצריך למולו שנית צריך לברך ג"כ, ומכ"ש בנ"ד, וע' בר"י על הרי"ף עירובין פ"ו גבי בעה"ב שהי' שותף לשכניו דנהגו העם כר"מ שפסק דיש לברך ג"כ ול"ה ברכה לבטלה אף שנהגו כדעת יחיד במקום רבים יעו"ש וד"ז נעלם מכמה מחברים, והנה בהיותי בזה עלה בלבי לעורר לפמ"ש רש"י גיטין כ"ז דאיכא סכנה במילה דלפעמים מתים א"כ הרי הח"ס סי' רמ"ה נשאל דאיך מלין במקום חשש פ"נ ותי' שם דמצוה מגינה ומצלת יעו"ש א"כ היכי דאיכא ספיקא אם מחויבים למולו כלל איך מלין מספק הרי דלמא ליכא חיוב כלל וליכא מצוה להגן ושוב איכא חשש פ"נ, ויש לישב וקצרתי, ובמ"ש הט"ז בדין נולד מהול ונמשכה ערלתו עלה בלבי להעיר מש"ס דסנהדרין ל"ח ע"ב אדה"ר משוך בערלתו הי' כתיב הכא והמה כאדם עברו ברית וכתיב התם את בריתי הפר ובמהרש"א ח"א שם הקשה דהא אדה"ר לא נצטוה על המילה וא"כ לא מל א"ע כלל והביא ממדרשים דנולד מהול רק אח"כ נמשכה ערלתו ומוכח דבכה"ג קאי קרא דאת בריתי הפר ובש"ס דיבמות ע"ב מבואר דהך דרשא דאת בריתי הפר לרבות משוך קאתי ובע"כ דבש"ש דסנהדרין רמז להך דרשא וא"כ כיון דהש"ס ס מסיק ביבמות דהוי רק אסמכתא גם בכה"ג דנולד מהול הוי רק מדרבנן ותדע דאל"כ מאי פריך ביבמות שם על ר"ה דסובר משוך יאכל בתרומה מדקתני משוך צריך שימול ודריש קרא דאת בריתי הפר לרבות המשוך אלמא מדאורייתא והא י"ל דהך קרא קאי בנולד מהול דמה"ת צריך לימול כשנמשכה ערלתו ובע"כ דאין חילוק, אבל בזה י"ל דעיקר פירכת הש"ס מדקתני מעיקרא סתמא משוך צריך שימול ומיירי בכל משוך אף שנימול כבר דהא מייתי עלה קרא דהמול ימול אפי' ק' פעמים ועלה מייתי ואומר את בריתי הפר לרבות המשוך ובע"כ דמיירי גם כשנימול ואפ"ה דריש קרא ולכן פריך שפיר וע"ז משני דהוי רק אסמכתא אבל מש"ס דסנהדרין הנ"ל משמע דגם בנולד מהול מיירי הך קרא ואפ"ה קאמר ביבמות דקרא אסמכתא דאל"כ היל"ל דקרא מיירי בנולד מהול, ואם כי איננו ראי' מוכרחת מ"מ יש מזה סמוכין לדעת שאג"א, אבל בגוף דברי הט"ז שכ' דאף שבאותה שעה ל"ה לו ערלה מ"מ אין דיחוי אצל מצות הוא תמוה שהרי בדבר זה נחלקו הר"מ מרוטנבערג והרא"ש שילהי מ"ק במי שהי' קטן בשעה שמת אביו ולשי' הרא"ש כיון דאידחי גברא אידחי ודוקא היכי דאידחי רק המצוה אמרי' אין דיחוי ולא כשהדיחוי בגוף האדם אבל בזה י"ל דהכא הדיחוי בהמצוה שהוא המילה ולא בגוף האדם שהוא האב אשר מוטל עליו החיוב למול בנו הקטן אבל לפמ"ש הרא"ש שם אח"כ דהא דאין דיחוי אצל מצות היינו אם בידו לבטל הדיחוי כו' א"כ הכא דל"ה בידו לבטל שוב י"ל דאידחי כל המצוה, וע' בתשו' שאג"א סי' י"ז שדחה דברי הרא"ש מהא דאין בע"ח נדחים וע' בט"ז יו"ד שצ"ז מ"ש מסנהדרין מ"ז, ויעוין בגמ' ברכות נ"א ע"א