מהרש"ם חלק ה רפז

ולכאורה י"ל דבנ"ד לא חלו כלל ג' האיסורים ביחד כיון דאין שבועה חלה על שבועה א"כ נימא דכל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו ורק החרם שחל על השבועה כיון דהוי איסור חפצא ונדרים חלים על השבועות אבל השבועה אינו חל על הח' ונהי די"ל דכאן הזכיר השבועה קודם שהזכיר החרם וחלה השבועה קודם אבל הרי לא סיים דבריו על מה נשבע וגם דעכ"פ האלה ושבועה לא חלו שניהם דלא חל השבועה על האלה אבל ז"א דאף דאין שבועה חלה על שבועה הרי זה דוקא לענין מלקות אבל האיסורים חלים שפיר ונ"מ לקברו בין רשעים גמורים כמבואר ביבמות ל"ד ועפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח וא"כ שפיר הוצרכו להתיר כל ג' האיסורים ובנ"ד שהי' עד"ר ל"מ לכ"ע מטעמא דכתיבנא, אבל שוב ראיתי דבשבועה היכי דאינה חלה ליכא איסור כלל כמ"ש האב"מ בשו"ת סי' י"ב באורך אך כיון שנשאל על הראשונה חיילא שני' א"כ איך הועיל ההיתר לכולם יחד קודם שחלה שני' וי"ל דבשעת שאלה הרי חלה שני' ומהני שפיר התרה גם י"ל דתוכ"ד חלים שניהם בב"א: ואולם גם אי נימא דבנ"ד ל"ש הך כללא דכל שאינן בזה אח"ז כיון דהא דל"מ גם בדיעבד הוי רק מטעם קנסא שרגילים לעבור על מה שאסור לכתחלה ואם היו עושים בדרך שאינו אסור הי' חל התרתם גם בזאח"ז וכיון שהם עשו כולם יחד בלא רגילות שוב מותר הנה מלבד שיש לפקפק בזה אבל גם אי נימא כן יש לי לדון גם מטעם אחר דלא הועיל ההתרה כלל גם בדיעבד עפמ"ש הגאון מליסא ז"ל בס' תו"ג דהא דס"ל להר"א דעד"ר מהני דיעבד היכי שמתחרט מעיקרו ונעקר למפרע גם הדיבור שאמר שהוא נודר עד"ר והביא דברי השו' חו"י סי' מ' דהיכי דהוא מתחרט מעיקרו מהראוי שיעוקר גם מה שאמר עד"ר רק שהרבים זכו בכבודם ולכן מהני בדיעבד אבל היכי דניתר ע"י חרטה דהשתא גם הר"א מודה דל"מ גם בדיעבד יעו"ש ועי' בב"י רס"י רכ"ח דמבואר ג"כ דהיכי דהוי רק משום כבוד החכם מהני בדיעבד וה"נ בזה, וא"כ לפמש"ל דבנ"ד הוי רק חרטה דהשתא א"כ שוב גם הר"א מודה דל"מ ההיתר גם בדיעבד ונהי די"ל דהתו"ג חידש ד"ז רק כדי ליישב קו' הש"ך וכיון דהשעה"מ ושאר מחברים תי' בע"א א"כ נדחה ראייתו שם אבל גם בלא קו' הש"ך דבריו מסתברים ועכ"פ אין לנו ראי' להקל ואיך נוכל להקל באיסור תורה לסמוך על דעת יחיד נגד כל הפוסקים ויש מקום לומר דגם היחיד מודה וכמ"ש הגאון מליסא בפשיטות דבכה"ג ודאי דכ"ע מודו והן אמת שדעת הפ"י בגיטין דאיסור עד"ר הוי רק מדרבנן אבל במחכת"ה נעלם ממנו דברי הרשב"א בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' רפ"א והובא בב"י סי' רכ"ח בדין נשבע עד"ר שלא לשחוק שום שחוק ונשתטה וחזר ונתרפא דמפורש שם להדיא דהוי איסור תורה דאל"כ הרי בידינו להתיר לו ויהי' רק איסור דרבנן יעו"ש ותבין, ונ"ל ראי' דהוי מה"ת מהא דפ"ק דיומא גבי כ"ג דמשביעין אותו כו' וק' דלמא אזיל לגבי חכם צדוקי ושרי לי' וצ"ל דעד"ר וכדאיתא בגיטין ל"ה ואי עד"ר דרבנן הא צדוקי אינו מאמין ובע"כ דהוי מה"ת וי"ל דצדוקים אינם מאמינים דמהני שאלה דהיתר נדרים פורחין באויר (וע' לקמן בזה): אך לכאורה יש לפקפק בעיקר הדבר שהעליתי דבנ"ד דהוחזק כפרן בשבועה זו שוב אינו נאמן לומר שנתחרט מעיקרו דהא בעלים נאמנים אפי' עכו"ם כמבואר ברא"ש פ"ג דמ"ק בהשגתו ע"ד מהר"ם ועכו"ם פיהם דיבר שוא ואפ"ה נאמנים על שלהם וא"כ כ ה"נ בזה אבל ז"א דהא מבואר ברא"ש דגיטין וש"ך יו"ד קכ"ז דהיינו משום דהוי בידו והארכתי בזה בתשו' א' וא"כ הרי כאן בנדר אין בידו להתיר דהא בעי ג' הדיוטות להתיר ומלבד דמי יימר דמדזקקי ע' קידושין ס"ב ב' ושבת מ"ו ומל"מ פ"ד מה' בכורות באמצע התשו' בזה וע' רשב"א יבמות פ"ח וע' שעה"מ פי"ג מאי"ב וע' תוס' סוטה כ"ה ב' ד"ה לאו יעו"ש באה"ד אבל מלבד זה הרי אף דבידו להתחרט הרי לא תועיל לו החרטה רק ע"י היתר החכם או ג' הדיוטות וכיון דלא יאמינו לו על החרטה לא יתירו לו וא"כ ל"ה בידו רק אם יהי' נאמן דאם אינו נאמן ל"ה בידו וא"כ איך נאמר שנאמן משום דהוי בידו הרי ל"ה בידו רק אם נאמן ושוב שפיר י"ל דאינו נאמן ול"ה בידו וע' כה"ג בתוס' תמורה כ' ע"א ד"ה רבי כו' דלעיל משמע דתולה תמורה ברעי' והכא תולה רעי' בתמורה לימא דלירעו ויעשה תמורה כו' יעו"ש וזה כביר נשאלתי מח"א דאיך נאמן השואל לומר שמתחרט הרי אין עא"נ נגד חזקה וכאן החפץ הוחזק עד עתה באיסור ולכאורה י"ל כיון דנעקר הנדר למפרע ע"י היתר החכם א"כ ליכא חזקה לאיסור כלל וכמ"ש כה"ג בתשו' מיימוני הל' אישות סי' ג' דהיכי דלפי דברי העד ליכא קידושין כלל שפיר נאמן דל"ה נגד חזקה ע"ש אבל ז"א דהא מבואר ביבמות פ"ח דברה"ר הוי נגד חזקה אע"ג דמיתשל עלה ואמרתי דרך פלפול קצת דלפימ"ש המבי"ט ח"א סי' צ"ח לחדש דהיכי דיש לו פתח א"צ התרת חכם מה"ת רק מדרבנן וע' במהרי"ט ח"ב יו"ד סי' כ"ו בזה ונודע מ"ש הר"ש פ"ב דמקואות דהיכי דכבר יצא מחזקת איסור של תורה שוב בטל החזקה גם לגבי דרבנן א"כ בזה הוי בידו להתחרט ולמצוא פתח באמת ויהי' מותר לו מה"ת לאכלו גם בלא היתר חכם וכיון דהוי בידו מה"ת שוב בטל חזקת איסור גם לגבי דרבנן ושפיר נאמן והארכתי בזה בפלפול: וכעת עלה בלבי ליישב בזה דעת הסוברים דבנדר עד"ר גם אם מסכימים להתיר ל"מ כלל ורק בדבר מצוה מותר ותמהו כולם דכיון דבד"מ מהני משום דמסתמא מסכימים א"כ גם בדבר רשות אם אנו רואין שמסכימים מדוע לא יועיל להתיר ונראה דהא מבואר בתוס' גיטין מ"ו דטעמא דעד"ר הוא משום שביטל דעתו ותלה נדרו בדעת רבים וכבר כ' בשם הרשב"א דהוי מדאורייתא וא"כ בזה ל"מ פתחו כלל דהא תליא בדעת הרבים אם יסכימו ג"כ לזה וא"כ שוב ל"ה בידו גם מה"ת ושוב אינו נאמן נגד חזקה ולכן אף שהרבים מסכימים א"י להתיר דכיון דעכ"פ אינו בידו שוב א"נ נגד חזקה, אבל בדבר מצוה שהם תמיד מסכימים שוב הוי בידו ושפיר נאמן, ובזה י"ל טעם ד' הר"א דדיעבד אם התירו בעד"ר מותר דאדם נאמן בברי גם נגד חזקה לגבי עצמן ורק דאחרים אין מאמינים לו לכתחילה והבן, עוד יש לי לדון דרך פלפול דבנ"ד גם לשי' הר"א אין מועיל ההתרה גם בדיעבד ומקודם אבאר ליישב תמיהת הש"ך מהא דפריך