מהרש"ם חלק ה רפה

דיבורייהו כמ"ש העיטור שהובא בש"ך ח"מ סי' ל"ג וע' נו"ב א"ע סי' כ"ז ובשו"ת הש"מ סי' ס' וסי' ס"ה באורך וגם אני פלפלתי בזה הרבה ואכמ"ל ומ"ש רו"מ דעכ"פ חת"י מהני בודאי בכתב דבכת"י לא בעינן מפיהם ולא מפ"כ כמ"ש התומים סי' כ"ח הנה בש"ך סי' מ"ו סק"י כ' דבכת"י צריך קיום מה"ת והתומים לא החליט ד"ז, אבל מכל מקום לדינא הדבר פשוט כמ"ש רו"מ דחזקה שעשו כדינא והודאת בע"ד והעדאת עדים מהני בזה וקצרתי כי לדינא הדבר פשוט ולא באתי רק להעיר מה שיש לדון בזה, וע' במהרי"ט ח"א סי' י"ד שמיקל גם בפרהסיא אי יודע בעצמו שאין האמת כד' העדים וסותר למ"ש בעצמו בסי' י"ג הנ"ל, וע' הגהות מח"א על הרמב"ם פ"ט משגגות שדחה ד' מהרי"ט סי' י"ד הנ"ל, גם מ"ש שה רק בתנאי שיתן לו מקום פרנסה מלבד מ"ש כת"ר מדברי הש"ך סי' רל"ב דנשבע לאחרים א"נ לומר אנוס הייתי וכן תנאי כמ"ש בעצ"ל שהביא רו"מ ואני מוסיף דגם אי הי' תנאי בפה הרי בעינן משה"ת דהא דבנדרים ושבועות א"צ ת"כ כמ"ש ביו"ד סי' ר"כ היינו משום דבינו לבין עצמו א"צ ת"כ כמ"ש הרמב"ן ב"ב קכ"ו וע' בב' סי' רי"ח בשם ריב"ש בזה (וע' בר"ן נדרים י"א ותוס' שבועות ל"ו ותוס' כתובות מ"ו בדין אי נדר אית בי' ממונא) אבל בדבר הנוגע לחבירו בעינן ת"כ ושאר משה"ת וא"כ בלא"ה אינו טענה וגם טענת אונס מביא לידי גיחוך, [ונראה ראי' מהנימוק"י סופ"ב דב"מ בשם הרנב"ר דכבוד הבריות דוחה צב"ח ולעיל כ' דמשום הפסד ממון לא שרינן צב"ח ע"ש ודו"ק וצ"ע מ"ש משאר תשמיש אדם וע' סמ"ח מ' פ'] (וע' בשו"ת שבסו"ס תוה"ש סי' א' שהוכיח מב"ק קי"ב דשליח ב"ד טוען לשמתא דהוי בזיון ולא לפתיחא דהוי ממון מוכח דממון חביב מבזיון) וגם מ"ש שאינו תועלת להרב הנה בסנהדרין מ"ה קי"ל כרבנן דבזיונא עדיף לי' לאינש מנייחא דגופי' ולכן בודאי כיון שנוגע נגד כבוד הרב זהו תועלת שלו ונהי דהתם מיירי בבזיון גדול הכל כפי שהוא אדם וגם הוא נוגע לממון כידוע וקצרתי, (וע' ירושלמי פ"ד דכתובות הל' י"ד בני גליל חסו על כבודם ולא על ממונם בני יהודא חסו על ממונם ולא על כבודם) וע' כס"ד סי' ר"פ שהביא מב"ב ט' אי צער עדיף מבזיון ע"ש ודו"ק גם מ"ש שלא קיבל טובה הנה כפי מ"ש כת"ר שנתן לו מקום אחר ג"ש וקיים מה שהבטיח לו בשעת שבועה שפיר מיקרי עשה לו טובה וע' בב"י סי' רכ"ח בשם תשו' הרשב"א בראובן שנשבע לחמיו בשעת כניסה לעשות לו שטר מתנאי חזרת הנדוניא אם תפטר בתו בלא זרע דמבואר דס"ל דזה מיקרי תועלת חמיו ויכול לומר הריני כאילו התקבלתי אף שלא יגיע עכשיו תועלת והוא ספק אולי לא תפטר בלא זרע אפ"ה הוי תועלתו וטובתו וה"נ בזה לענין עשה לו טובה, ובפרט שאכל מפתו וציוה להשו"ב שלו ללמדו עסק השו"ב, וגם מ"ש דהוי דבר מצוה אם כי מבואר בש"ע דלצורך פרנסתו הוי דבר מצוה ועיי' או"ח סוס"י רמ"ח וע' נזיר י"א ע"ב דדוחק פרנסה מקרי אונס ועמ"ש בפתיחה לגי"ד אבל היינו אם א"י להתפרנס בלא"ה ולא נתברר לפני אם בנ"ד הוי כן אבל יפה כ' כת"ר דאם לא יסכים הרב הרי אם הרבים מוחים ל"מ כלל כמ"ש בסי' רכ"ח סכ"א בהגה בשם מהר"פ ומה שסמך על מה שהתירו לו הנדר, לכאורה עלה בלבי לדון בזה בדבר חדש דבנ"ד לא הועיל ההתרה שעשו לכל הדיעות, דהא בנ"ד קיבל עליו באלה ושבועה וח"ח והנה בסי' רכ"ח ס"ב בהגה מבואר דמתירין ב' וג' נדרים ביחד ובסעי' מ"ו מחלק בין נדרים מחולפים ובש"ך ס"ק ק"י הביא בשם רלב"ח דגם בנדר ושבועה על דבר א' א"צ היתר לכל או"א וסגי בהיתר א' לכולן ע"ש וע' בט"ז סי' רכ"ט במה שחלק על ד' רלב"ח בזה והנה הב"י בא"ח סי' תקי"ד הביא בשם תשו' הרא"ש וז"ל בדין ישראל שאמר לגוי בעיו"ט קנה לי יונים למחר לצורך יו"ט דלכתחלה אסור לעשות כן אבל בדיעבד אם קנה מותר לאכול מהם כו' אבל אם רגילים לעשות כן אסור לאכול מהם אפי' אם כבר קנו דאין זה נקרא דיעבד אלא לכתחילה כיון שרגילים בכך עכ"ל ומבואר מזה דגם היכי דאסור רק לכתחלה ושרי דיעבד מ"מ אם רגיל בכך גם דיעבד אסור דאין זו דיעבד אלא לכתחלה, והראוני במהרי"ק ש' קל"ט שכ' ג"כ דגם היכי דשרי דיעבד דוקא בדבר אקראי שאין רגילים בו אבל אם עשה אח"כ פעם אחרת שוב ל"מ גם בדיעבד יעוש"ה וע' בד"מ יו"ד ע"ו ובר"ן נדרים מ"ו ע"א מביא בשם ירושלמי בדין אם רגיל להדיר כופין אותו למכור דבתרי זימני הוי רגיל ע"ש ומדברי מהרי"ק הנ"ל מוכח דפעם ב' אסור דיעבד ומעתה לפ"ז אם הי' מתירין בנד"ד ג' הנדרים שנדר דהיינו אלה ושבועה וח"ח בזאח"ז ל"ה מועיל ההתרה גם דיעבד כיון דהי' עד"ר ולכתחלה אין להתיר א"כ בנדר ג' דהוי כבר רגיל שוב ל"מ גם בדיעבד וא"כ הרי מבואר בקידושין נ"א דכל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו ע"ש כל הסוגיא א"כ בנ"ד גם ההתרה לג' השבועות שהתירו בב"א ל"מ גם בדיעבד כיון דאינו בזאח"ז ול"מ ההיתר גם בדיעבד לכ"ע, ולכאורה יש לדון דבנ"ד לא הוצרכו כלל להתיר כל השבועות רק דכיון דנדר ביחד באו"ש וח"ח אם הותר א' מהן הותרו כולן משום דנדר שבטל מקצתו בטל כולו, ואמנם הנה התוס' בשבועות כ"ד ב' בהא דקיבל עליו ב' נזירות בב"א והקשה ריב"ם דבנשאל על א' מהם נשתרו גם בשני' כהא דקונם שאינו נהנה לכולכם הותר א' מהם הותרו כולם ותי' דכיון דסליק למנין שתי נזירות כקיבל כל א' בפ"ע דמי ע"ש וכעין סברת תוס' מצינו בגמרא דערכין כ' ע"א דבעי הש"ס דכיון דקאמר שני כזאח"ז דמי ע"ש גבי ב' דמי עלי דאמדינן לי' בתרי זימני בכה"ג דל"ה כקיבל עליו בב"א ע"ש אבל בירושלמי פ"ג דנזיר ה"ב פריך הש"ס שם כקושי' תוס' הנ"ל ומשני באומר הריני נזיר ונזיר, ומבואר דאף דהוי מין איסור א' מ"מ לא הותר כולו ע"י שהותר איסור א' אם נאמר בלשון דמשתמע שהם ב' דברים וא"כ ה"נ בנ"ד שהם איסורים חלוקים ובפרט שבועה וחרם בודאי הם ב' דברים דשבועה איסור גברא וחרמים הם איסור חפצא כמבואר בגמ' נדרים ב' איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא תני חרמים דמיתסר חפצא לאפוקי שבועות כו' וע' בש"ך סי' רל"ט ס"ק ט"ז בשם רשב"ץ בזה, אבל גם אלה ושבועה נראה דהם ב' דברים וא"כ נראה מסברא דאין הא' מתבטל ע"י היתר איסור