מהרש"ם חלק ה רעד

לחומרא וכיון דאחריות על ישראל דהעכו"ם עני ולא ישלם ולא גרע מאחריות אלם והוי אחריות על ישראל בבית ישראל והביא מהח"ס א"ח קי"ז שכ' דמנהג נכון להשכיר וגם ל"ה הערמה ניכרת כ"כ רק מה נעשה בקושי' מק"ח ולכן כ' ליתן מעמ"ל דדוקא בהחמץ גופי' הוי חומרא ולא בהבית עכ"ד והנה יותר הי' נכון למכור לזמן אבל לא אדע אחרי שראה ד' הח"ס שם לענין קנין אגב דרבנן ממילא נדחה קושי' מק"ח דניהו דשכירות ל"ק לחומרא כיון דמדרבנן קני' ורק דקנין דרבנן ל"מ בשל תורה אבל עכ"פ הבד"ה מדאורייתא ול"ה הבית שלו עכ"פ ול"ה בבית ישראל עכ"פ אבל באמת דבריו צ"ע דא"כ גם בהא סי' רמ"ו לענין שביתת בהמתו אמאי החמירו הפוסקים בזה משום דלחומרא שכירות לא קני' ולא איקרי ממכר רק לענין אונאה וכמ"ש התוס' בע"ז וש"פ, ואולם היטב אשר דיבר בזה בשו"ת מ"מ להג' מהרמ"ז מלבוב ז"ל לפמ"ש המהריט"א פ"ב דבכורות בשם הרשב"א חולין ל"ט דאחריות אלם לכ"ע לא מיתסר רק מדרבנן גם לענין חמץ ובזה תי' שם קו' הט"ז סי' ת"מ ע"ש וא"כ בדרבנן שוב מהני קנין דרבנן של השכירות והאריך בזה ואינו ת"י רק מונח בזכרוני שראיתי' מכבר וע' בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' שט"ז מ"ש בזה אבל לא ראה דברי מהריט"א הנ"ל, ואולם לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' שי"ג לדחות ד' הב"ח והעלה דגם מדרבנן שכירות לא קני' נדחה ד"ז אך בתשו' ב"ח סי' י"ח האריך להוכיח כן דמדרבנן שכירות קני' וע' ישוע"י א"ח סי' רמ"ו שמביאו וכ' שהש"ך לא ראה דבריו וגם המעיין בש"ך סי' של"ד ימצא דתליא במחלוקת הראשונים אי בעלמא לא הוי שכירות ממכר א"כ י"ל דהוי סד"ר להקל, וגם אי נימא דלא כהרשב"א הנ"ל מ"מ נראה דבנ"ד הוי רק איסור דרבנן לכ"ע דהא כבר העלה המהריט"א בתוד"ר סי' קל"ט דבאחריות אסור החמץ גם בדיעבד וגם בשו"ת רע"א סי' כ"ג ושו"ת ב"א א"ח סוס"י ל"ז העלו לדחות דברי הח"י בזה, ואם כן הרי כבר העליתי במק"א ואח"כ מצאתי (בשו"ת דבר משה תנינא סי' צ"ח) בשם הג' מוה"ר יוזפא מזאלקווא ז"ל דהא שנהגו לומר בנוסח כל חמירא כו' דביערתי' כו' היינו חמץ הנמכר לעכו"ם אם יש פקפוק על המכירה הוא מבטלו ומפקירו ובזה מיושבים ד' התב"ש שכ' דהוי הערמה בדרבנן משום דמה"ת בביטול סגי וכבר תמהו עליו דהחמץ הנמכר אינו מבטל כלל ולפמ"ש ניחא, ומעתה לפ"ז גם אי נימא כדעת מק"ח דאי שכירות ל"ק הוי ביתו של ישראל א"כ שוב נאסר החמץ ע"י האחריות לשי' הסוברים דלא סגי בייחד לו מקום בלבד א"כ שוב המקח מתבטל דהוי מום במקח כיון דלא חזי למוכרו לישראל ואף דאין אונאה לעכו"ם מ"מ טענת מומין איכא וכמ"ש בחיבורי, וא"כ שוב ממילא מועיל הביטול מדאורייתא א"כ נשאר רק איסור מדרבנן ושוב יש לסמוך ע"ד הסוברים דשכירות ממכר או ע"ד רש"י דסובר דייחד מקום לבד מהני, ועוד נראה דלענין אחה"פ בודאי יש להקל דכבר נודע כללא דכייל לן הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב ב דבדרבנן יש לסמוך על הפוסקים מתרי טעמי יעו"ש מדברי ב"י סי' צ"ב בחלב שנתערב בשומן וספק אם יש ס' ואח"כ הושם מן השומן לקדירה כיון דלהא"ז לא אמרי' חנ"נ בלח אע"ג דהרא"ש לא ס"ל כן הרי להרא"ש ל"א חנ"נ רק בב"ח ואף דהתם לא קיי"ל כן הכא ממ"נ שרי יעו"ש ועוד בכמה דוכתי וא"כ הרי בירושלמי פ"ב דפסחים פליגי ר"י ור"ל בהפקיר קודם פסח אי שרי לאחה"פ ור"י חייש להערמה ור"ל לא חייש ופסקו הפוסקים כר"י ואמנם הא"ז בשו"ת סי' תשמ"ח הוכיח מירושלמי דשבועות וכמה דוכתי דהלכה כר"ל ונעלמו דבריו מכל המחברים וגם פירושו בירושלמי הוא נגד ד' האחרונים, ועכ"פ גם להפוסקים כר"י הרי כיון דבנ"ד הא דשכירות לא קני' משום דק"פ לאו כקה"ג דמי וד"ז הוא פלוגתא ר"י ור"ל וקיי"ל כר"ל, א"כ בזה ממ"נ יש להקל דאליבא דר"ל גופי' הרי בהפקיד חמצו שרי לאחה"פ ואליבא דר"י שוב ק"פ כקה"ג דמי ושכירות ממכר לדידי'

ואמנם גם עיקר החשש של המק"ח דהוי אחריות על ישראל כבר כ' האחרונים דדוקא בקיבל ע"ע אחריות של פקדון או אחריות אלם שיצטרך לשלם לעכו"ם מיקרי אחריות אבל כאן שהוא מוכר לעכו"ם ואם יאבד לא ישלם לו העכו"ם ויפסיד דמי מקחו לא מיקרי אחריות ויעוין בפ"י פסחים ל"א שכ' סברא כזו והוכיח כן דאל"כ אמאי מהני ביטול הרי בודאי יפסיד דמים אם יאבד ובע"כ דכיון דהפקירו שלא יהי' שלו ואדעתא דהכי נחית אינו בכלל אחריות וה"נ בזה יעו"ש, וא"כ מנהגן של ישראל תורה ואין לפקפק כלל, וע' שו"מ מ"ב ח"ב סוס"י קמ"ח שדחה ד' המק"ח הנ"ל בב' ידים, (א"ה מ"ש מד' הש"ך סי' רמ"ב ע' ש"ך יו"ד סס"י נ"ד וע' תוס' שבת צ"ה ע"א סוד"ה המכבד כו' וע' תוס' עירובין ו' ע"ב ד"ה ומי דמוכח דגם במבוי דרבנן ל"א כן וע' מ"ש המחבר בס' גי"ד לסי' נ"ד שם) (וע"ע מה שכתבתי לקמן בסוף סי' זה השייך לכאן)

ומ"ש בדין אם מותר לומר לעכו"ם תן חמץ לפועלי ואני פורע וכן לבנו קטן בחשאב"ס שכ' המג"א סי' ת"נ להתיר והקשה כת"ר דהא בירושלמי שהובא בש"ע סוס"י תמ"ח פסק דאסור להאכיל אפי' לבהמת הפקר משום דכתי' לא יאכל לעשות מאכיל כאוכל וכיון דאומר ליתן הוי כמאכיל, והנה בירושלמי שם דריש לה מדכתי' לא יאכל ולקמן שם דריש מינה לעשות מאכיל כאוכל והתם הכונה לעשות מאכיל לאחר או לקטן כאוכל אבל לבהמת הפקר לא נשמע מזה ותדע דהא קאמר התם דלר"י לא צריך קרא דיליף משרצים והתם ודאי דמותר ליתן לבהמה וניהו דבחמץ אסור גם בהנאה אבל בשל הפקר ליכא הנאה וא"כ הירושלמי גופי' סותר א"ע ולדידי קשיא טפי לפמ"ש הרמב"ם פ"א מחו"מ דאיסור כ"ש בחמץ ילפי' מדכתי' לא יאכל וכבר כ' המהרלב"ח דמשום ח"ש דכל חלב ל"ה אסור ויותר נכון תי' הצל"ח בפסחים מ"ד דנ"מ בסוף יום זש"פ דל"ש כלל סברת חזי לאצטרופי וע' נו"ב מהד"ת בזה, ועכ"פ איצטרך לא יאכל לאיסור כ"ש ומנ"ל לחייב מאכיל לבהמת הפקר ומזה נראה דהרמב"ם לא ס"ל כהירושלמי מטעם שכ' בשו"ת פ"י סי' י"ג דבש"ס דילן לא מוכח כן, ובאמת בהא דדריש לחייב מאכיל כאוכל יש לעיין ביבמות קי"ד דמייתי תלתא קראי וקעביד צריכותא ואמאי לא