מהרש"ם חלק ה רסח

יותר משאר וסת שא"ק ובסכ"ו משמע דשניהם שוים ובאמת שדברי הט"ז פשוטי' דהא עיקר ההיתר בוסת שא"ק ועברה ולא ראתה משום דמדלא ארגשה ש"מ שלא ראתה אבל בזה שהפיהק הוא הרגשה שלה ופיהקה א"כ שוב ניחוש שמא ראתה ולכן צריכה לבדוק א"ע משא"כ בשאר ושא"ק דתליא בימים כיון שעבר היום ולא הרגישה טהורה ועוד דהא כ' בש"ע סעי' י"ט דפיהוק היינו הרבה פעמי' שלא כדרך הנשי' ובתוס' ורא"ש מבואר דהיינו כשעה א' או ב' ולכן שפיר הוי ריעותא שהרי אנו רואים ריעותא עכשיו באשה זו שלא כדרך נשים דעלמא וזה ל"ש בוסת הימי' שאין אנו רואי' עכשיו ביום זה שום ריעותא באשה זו, וע' בנה"ך שתי' קו' הט"ז בע"א, ומ"ש רו"מ ראי' מדברי הב"י סי' קפ"ט שם בד"ה כ' הה"מ כו' עמ"ש הרמב"ן והה"מ פ"ח מאי"ב דוסת המורכב שפיהקה ג"פ בר"ח דחוששת לכל ר"ח כל היום והקשה הב"י דלמ"ל ג"פ דאפי' ראתה פ"א צריכה לחוש לר"ח הבא ולא נאמרו ג"פ אלא לענין עקירה ולענין שאסורה לשמש עד שתבדוק ע"ש ומוכח דגם בוסת דפיהוק אם הי' רק פ"א א"צ לבדוק, באמת לק"מ דהתם הא צריכה לפרוש כל היום גם קודם הפיהוק כיון שהוסת מורכב גם לימים וגם לשי' הט"ז סקל"ט דדוקא אחר הפיהוק אסורה כל היום מ"מ עכ"פ הפיהוק עצמו אינו ההרגשה כלל באשה זו שהרי מפהקת ביום אחר בינתים ואינה רואה דם א"כ אין הפיהוק ריעותא אצלה כ"כ ורק בצירוף הימים וכיון דלא נקבעו הימים שפיר אמרי' דמותרת לשמש בלא בדיקה שאין לנו ריעותא מוכחת דכיון דפיהקה בינתים בלא דם אבל יש לפקפק בזה לשי' ב"י שהובא בט"ז סקל"ו, אבל גם בלא"ה כיון דהב"י הקשה עי"ז על דברי הרמב"ן והה"מ א"כ אדרבא יהי' מזה ראי' לדעת הט"ז ויתיישבו באמת דברי רמב"ן ומ"מ על נכון, ודעת ב"י י"ל כמ"ש בנה"ך או כמ"ש הב"ח שהביא רו"מ, ועכ"פ אינני רואה בדברי' סתירה לדברי הט"ז ודברי רמב"ן שהביא י"ל דמיירי בוסת הימים, וכ"ז פשוט

ומה שתמה ע"ד חוו"ד סי' ק"צ סק"ו בדין נמצא על חלוקה ובשרה דמבואר ברמב"ם להיפוך ולא ציין מקומו אבל גם בב"י הביא ד' רמב"ם והה"מ בזה וכבר קדמו בזה הגאון רב"פ בהגהותי' על הט"ז סקכ"ד וגם שאר אחרוני' וכבר ציינתי ד"ז בגליון שלי מכבר, ומה שהקשה לפ"ד נו"ב מ"ק סי' נ"ב שחידש דהא דבדבר שאין מקבל טומאה א"ב גזירת כתמי' משום דבאשה יש סד"ר שמא מעלמא בא וכיון שלא הרגישה הוי סד"ר ולהקל אלא דכיון שמחמירין על הבגד משום סד"א דגם בלא הרגשה הבגד טמא שוב גם האשה אסורה אבל בדבר שאמ"ט שוב ל"ש דין כתמי' כלל עכ"ד והקשה רו"מ דא"כ אמאי תולין להקל בעברה בשוק של טבחים אכתי לגבי בגד הוי סד"א, הנה זה לק"מ לפמ"ש הר"ן פ"ק דחולין בשם הר"י דאף דבנשבר גפו ולא נודע אם קודם שחיטה או אח"ש סד"א להחמיר מ"מ במשמש ידא דטבחא או בשיני הזאב תלינן להקל דכיון דיש לפנינו דבר לתלות בו להקל אין להחזיק ריעותא אחרת מספק א"כ כיון דבאמת אשה זו בח"ט עומדת וגם הבגד בח"ט עומד בשלמא כשלא נמצא לפנינו דבר לתלות בו מחמירין משום הבגד אבל ביש לפנינו הדבר לתלות בו להקל תלינן ואף דכאן יש לפנינו מקור האשה הרי אין דרכה לראות בלא הרגשה ומדלא הרגישה יש לתלות במה שיש לפנינו דבר ברור לתלות בו אבל בלא נמצא דבר לתלות בו אם כן אם באנו לומר דלמא מעלמא אתי מאיזו מקום שלא נודע לה כלל שוב יותר יש לחוש שמא הרגישה ולאו אדעתה או ראתה בלא הרגשה, אמנם לענ"ד דברי נו"ב תמוהים שהרי הדבר מבואר בש"ס רפ"ק דנדה ובכמה דוכתי דדבר שא"ב דעת לישאל גם בס"ט ברה"י טהור א"כ אם נולד לנו ספק שקול על הבגד הרי גם ברה"י טהור וכבר הקשו התוס' בסוטה כ"ח ובריש נדה בהא דחברותי' נושאת במטה דהוי ס"ט ברה"ר ותי' דהמקור הוי מקום סתר ועוד תי' דטומאת ראיי' שאני ובתוס' ב"ק י"א כתבו דלגבי איסור אשה לבעלה ל"ש דין ס"ט אבל אם באנו לדון על טומאת הבגד שוב גם ברה"י ספיקו טהור וגם בטומאת ראי' טהור בדבר שאבד"ל כמ"ש התוס' בריש נדה שם א"כ כיון דהאשה ראי' להתירה משום סד"ר ורק ע"י הבגד אנו באים לטמאה הרי הבגד עצמו מהראוי לטהר מספק, והן אמת דאליבא דר"י דס"ל דטומאה הבאה בידי אדם נשאלין עלי' ניחא אבל לזעירי דס"ל דדוקא כשחברותי' נושאת אותה במטה ע' בנדה ה' ע"ב ובתוס' שם דאפי' בתופס הסכין בידו או תופס הטלית בידו אפ"ה טהורי' לזעירי דדוקא כשחברותי' נושאת אותה דהנדה עצמה וגם החבירות שלה יבד"ל בזה טמא או מפני שגם החבירות מיטמאות במשא הנדה משא"כ בתופס הסכין או הטלית ע"ש א"כ לפמ"ש הנו"ב דהאשה עצמה ראוי' להיטהר משום דשמא טומאת ביה"ס היא ושמא מעלמא א"כ שוב לגבי הבגד לא משכח"ל טומאת ספק ול"ש כלל גזירת כתמים לזעירי, ואיך יפרנס זעירי כל דיני כתמי', ועוד דגם לר"י תיקשי דכיון דעל האשה עצמה ליכא איסור רק מכח הבגד ואיך נימא דהבגד טמא ע"י האשה, ועוד דגם לר"י י"ל דהכא דהוי ספק שמא אינו בא מידי אדם כלל לכ"ע ספיקו טהור בדבר שאבד"ל, ולכאורה עלה בלבי דבלא"ה תיקשי היכי דנמצא הכתם ברה"ר דבודאי ספיקו טהור אמאי יטמא הכתם כלל וכאן ל"ש תי' התוס' משום דהמקור מקום סתר דכאן נולד הספק על הבגד דהא האשה היינו מטהרים לולי הבגד, אך לפי תי' התוס' דבספק ראיי' גם ברה"ר מטמאים א"ש, וכאשר חפשתי מצאתי בתשו' נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' ק"כ שפלפל בדין כתם ברה"ר וביאר דבאיסור והיתר ל"ש זאת ואף דכל טומאת כתמי' הוא רק מכח טומאות בגד א"כ הו"ל לטהר האשה כשנמצא הכתם ברה"ר ז"א דכיון דכבר גזרו על הכתמי' שוב תלוי דין האשה בדין איסור ואין חילוק בין ר"ה לרה"י יעוש"ה, ואולם לא יספיקו דבריו ליישב מה שהקשיתי מהא דאב"ד לישאל, דהא לפמ"ש לא יהי' משכח"ל כלל דין כתמי' גם ברה"י ואמנם מה שהקשה רו"מ מדברי הרמב"ן הובא בט"ז סי' ק"צ סקי"ח בסופו אם כי כבר נאמר עם הספר בשו"ת קנאת סופרי' סי' א' ונרשם אצלי בגליון מכבר ואין הספר ת"י כעת, אך לפמש"ל בשם הנו"ב מ"ת הנ"ל לק"מ דדוקא בתחלת הגזירה ל"ג רק היכי דהבגד מקבל טומאה אבל כיון שכבר גזרו על