מהרש"ם חלק ה רסו

ראי' מטבילה דאינו טובל בימה"ח דהוי שאר הנאות וי"ל דטבילה א"צ כונה ושוב הוי מתכוון להנאה וצ"ע דא"כ במכוון למצוה יהי' מותר בימה"ח

ונחזור לעניננו דיש לצדד עוד בדיעבד להשתמש לאורו עפימ"ש בתשו' מהרי"ו הובא בב"י אה"ע סי' קנ"ט דהיכי דאיכא חד מ"ד דשרי לכתחלה אף דלא קיי"ל כן מ"מ עכ"פ בדיעבד מותר (וע' בשו"ת שבא"ז הגדול סי' תש"מ בתשו' הר"מ בן חסדאי ומה שהשיב לו הא"ז בזה) וע' מג"א סי' רפ"ו סק"א ובמהרש"ל בח"ש יבמות כ"ח ג"כ בזה וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שדעת העיטור דבמקום מצוה יש להתיר לומר לעכו"ם לכתחלה להדליק נר וא"כ אף דלא קיי"ל כן מ"מ עכ"פ בדיעבד יש להקל אבל לפמ"ש הב"י באו"ח סי' תקי"ז בשם תשו' הרא"ש וגם בש"ע שם סעי' ב' דאם רגיל לעשותו לא מיקרי דיעבד א"כ יש לפקפק בזה, אבל לפמ"ש דבזה ליכא הנ"ג א"כ א"ש דעכ"פ בדיעבד מותר, ובמק"א כתבתי דגם לפמ"ש התוס' בשבועות מ"ד דבכל המצות איכא הנ"ג אם עושה בשעה שיש עני דמיפטר מפרוטה דר"י מ"מ במצות לימוד התורה ל"ש זאת לפמ"ש המאירי בשבת דף י"א דהא דמפסיקין לק"ש אף דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה משום דמצות ת"ת הוא רק שילמוד ע"מ לקיים המצות ולכן בהגיע זמן מצוה מחויב לבטל לימודו ע"ש וא"כ לא מיפטר כלל מפרוטה דר"י דהא עיקר טעמא משום דכל העוסק כו' וגבי ת"ת ל"ש זאת ופלפלתי בזה בסוגי' דנדרים ל"ז ואכמ"ל, אבל מד' רמב"ם וטור אה"ע סי' א' בהא דכ' דהעוסק בתורה פטור מפ"ו משום דעוסק במצוה כו' מוכח להיפוך (ועיין בסוף התשו' ושייך לכאן)

אכן מ"ש רו"מ דידליקו לאמפ מע"ש לענ"ד כיון דאסור ללמוד לאורו משום שמא יטה משא"כ בשאר נרות דמאיסי וסמכי' ע"ד המקילין בסי' רה"ע שם ואני מצאתי בתוי"ט פ"א דתמיד שפסק דגם בנר חלב ושעוה שייך הטיי' מ"מ כבר נהגו להקל בזה אבל בלאמפ לכ"ע אסור ובפרט דמבואר בשבת כ"ו דאין מדליקין בנפט אפי' בחול וכ' בשבת וע' בב"י או"ח סי' רס"ד מדוע השמיט ד"ז בש"ע ותבין, ועכ"פ גם אם יש לצדד בזה, אבל ללמוד לאורו בודאי אסור וא"כ תקנתו זו קלקלתו דכל הנאת הלימוד בא רק ע"י אור של נרות שמדליק העכו"ם כיון דבל"ז אסור לו ללמוד לאור הלאמפ וכיוצא בזה מצינו בש"ס דשבת דף פ' גבי חול הגס דשיעור הוצאתו כדי ליתן לסיד ופריך והא מקלקל הסיד שאינו לבן כל צרכו ומשני דכיון דאסור לסוד בסיד לבן משום חורבן ביהמ"ק ורק ע"י תערובות החול שרי א"כ היינו תיקונו וקלקלתו היא תקנתו ואסור ע"ש וה"נ בזה וע' בר"ן פ' המצניע דהככר הוי טפל למת כיון שא"י להוציאו רק ע"י המת אבל י"ל דבידם לקרות ב' ביחד דמידכרו אהדדי וכמ"ש בסי' רה"ע שם, וגם מ"ש רו"מ דנר של הקדש אינו שלהם, הנה בחו"מ סי' צ"ה ס"א מבואר דהקדש ביהכ"נ דינו כנכסי הדיוט וע' בב"ש אה"ע סי' ל' סק"ט דביהכ"נ הוי כחצר שותפין וכדמוכח בהל' נדרים ועקצה"ח סי' ר' ג"כ בזה, אבל כבר נתבאר טעם נכון להקל בזה בדיעבד עכ"פ, אמנם בעיקר הדין אם מותר לומר לעכו"ם לכתחלה כבר האריך בתשו' הש"מ להוכיח דבאמר קודם שבת לכ"ע מותר במקום מצוה ואין רצוני להאריך במה שכבר קדמוני וכבר הבאתי ד' המאירי שכ' להדיא להיפוך, ואולם לכאורה יש לעיין כיון דע"פ רוב השמש אינו לומד בעצמו רק ששוכר העכו"ם ומצוהו לעשות כן וא"כ הרי קיי"ל דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ואף דבמצוה דרבים קיי"ל דאומרי' לאדם חטא כו' וכדאי' בברכות מ"ז גבי ר"א ששחרר עבדו והשלימו לעשרה מ"מ י"ל לפמ"ש התוס' ביומא ו' ע"ב דק"פ אף דאתי בכנופיא מ"מ כיון דלא מייתו כולהו בשותפות מהדרי' אטהורים דלא הוי קרבן ציבור ממש וע' בש"ס דפסחים ע"ו ע"ב וברש"י שם ג"כ בזה וע' במג"א סי' תמ"ו שכ' דחמץ ל"ה עשה דרבים דדוקא שופר שהיחיד מוציא הרבי' י"ח הוי עד"ר ע"ש וע' רא"ש מ"ק י"ד וא"כ י"ל דדוקא בהא דר"א ששחרר עבדו להשלימו למנין עשרה לדבר שבקדושה הוי עד"ר אבל באמירת תהלים ולימד דכל א' לומד בפ"ע ל"ה בכלל עשה דרבים ולכאורה יש להביא ראי' מהש"ס דמ"ק י"ד ע"ב דאבל א"נ אבילותו ברגל דאתי עשה דרבים דשמחת הרגל ודחי לאבילות דיחיד ומבואר דשמחת יו"ט הוי עשה דרבים אף דכל א' עושה המצוה בפ"ע אבל י"ל דלגבי אבילות דכתיב בקרא אבל יחיד עשו לך וכמ"ש רש"י שם להכי מיקרי שמחת הרגל עשה דרבים לגבי אבילות וע' במג"א סי' צ' סק"ל וע' מג"א סי' תרפ"ז סק"ג, ואף שדעת התוס' בכמה דוכתי דבלא פשע אומרי' לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וא"כ י"ל דה"נ בנ"ד אבל הרי הרשב"א חולק בזה כמ"ש הב"י באו"ח סי' ש"ו וע' במג"א וגם בט"ז שם וע' בתשו' נו"ב מהד"ת חאהע"ז סי' ל"ז שהחמיר בזה לחוש לדעת הרשב"א יעו"ש באורך ובפרט לפמש"ל דבשעה"ד יוצאי' מצות והגית בק"ש וכאן אי לא ידליק העכו"ם הרי מי שאין בידו ללמוד בחושך יהי' אונס בדבר ויופטר מהמצוה ולמה יחטא השמש בחנם וכיוצא בזה כ' התוס' בב"ב דף י"ג בהא דכופין רבו לכתוב גט שחרור שהרי לא נברא העולם אלא לפי שנאמר לא לתוהו בראה לשבת יצרה והקשו בתוס' אמאי ל"ק משום מצות פ"ו של העבד ותי' דכיון דכל זמן שהוא ח"ע וחב"ח הוא אנוס בדבר ופטור וא"כ למה יכפו את האדון לעבור על איסור שחרור עבדו בחנם ולא מצינו שיתחייב לעבור על איסור בשביל שיבא חבירו לידי חיוב מצוה כיון דהשתא פטור לפנינו יעוש"ה ובזה מובן מה שכ' הב"ח בסוס"י ש"ו בדין אם מותר לחלל שבת להציל בתו שלא יאנסוה וכ' דכיון דהיא אנוסה ותיפטר אין לחלל שבת חנם והמג"א השיג עלי' דאדרבא כשהם אנוסי' אמרי' חטא כדי שיז"ח ואמנם הנה דברי הב"ח הם כדברי תוס' הנ"ל ודוקא היכי דלא פשע חבירו אבל מ"מ יהי' בידו עון שוגג עכ"פ שהי' לו לחקור על הדבר ולהציל א"ע וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה בשגגות לחלק בין שוגג לאונס גמור בזה ע"ש ותבין בזה אמרינן לא' חטא כשי"ח משא"כ כשיהי' אנוס לגמרי ופטור, אמנם מדברי התוס' בפ"ק דשבת במה שהביאו מהא דפסחים נ"ט דקעברו כהני' בעשה דהשלמה ומקריבי' למחו"כ כפרתו כדי שיביא פסחו וכן מהא דכהן שנמצא בו יבלת חבירו חותכה בשיניו דיהי' השני אונס גמור ואפ"ה כיון דלא פשע אומרי' לזה חבשי"ח וא"כ ה"נ בנ"ד וגם