מהרש"ם חלק ה רנז

ג' ובס' בני משה סי' כ"א הביא בשם משפטי שמואל שנעשה מעשה באותו נידון ע"י גדולי הדור שהי' בשאלוניקו להקל וסמך על שי' המקילין בזה וע' בס' דברי אמת קונטרוס י"א סי' נ', ואחרי הרד"ך נמשך גם מהרמב"ח בס' ג"פ להקל במקום עיגון, ואולם באמת הפר"ח סי' ק"כ הביא דברי רד"ך וכל יסודו שם דאף שהר"ן ורא"ש הביאו מתוספתא מפורשת לאסור בכתב הוא רק מדרבנן דהא נקט שם לשון פסול וכבר כ' הרמב"ם בתשו' הובא בכ"מ פ"ח מגירושין דכל מקום דנקטו פסול אפשר שהוא רק דרבנן א"כ נוכל לסמוך על המקילין וי"ל דתוספתא משובשת היא והפר"ח השיג עלה דהא בירושלמי הנ"ל נקט אינו גט והרמב"ם שם כ' דלשון אינו גט הוי מדאורייתא והביא מרש"י ותוס' גיטין כ"ו ב' ועכ"פ כל זמן דליכא הוכחה מש"ס להיפוך הוי מדאורייתא יעו"ש וא"כ נדחה כל יסודו של הרד"ך ומהגם כיון דנעלם ממנו דברי ירושלמי דמייתי להלכה דברי תוספתא הנ"ל א"כ כיון דעכ"פ מפורש להדיא בתוספתא וירושלמי לאיסור ולא נמצא הוכחה בש"ס בבלי להיפוך איך נוכל להקל והפוסקים המקילים כיון שלא ראו דברי הירושלמי א"כ ראוי לומר דאי הוי חזי להו הוי הדרו בהו כמ"ש הרמ"א בח"מ סי' כ"ה ואין לצרף דעתם להקל כלל אפי' בדרבנן ובפרט באיסור תורה, ואם אמנם לפי תי' ב' של הרא"ש הנ"ל י"ל דגם התוספתא וירושלמי מיירי שלא במקום עיגון וא"כ אין סתירה להמקילין במקום עיגון עכ"פ, אך לפ"ז אי נימא דגם המקילים מיירי רק במקום עיגון א"כ כיון דהרשב"א והר"ן אוסרים להדיא גם בשולח ממדה"י דהוי במקום עיגון א"כ לפמ"ש החמ"ח באה"ע סי' י"ז סקל"א דהא דבשעה"ד יכולים לסמוך ע"ד יחיד היינו רק היכי דהמקילים מקילין גם שלא בשעה"ד אבל היכי דהמקילין עצמן לא התירו רק בשעה"ד שוב אין לסמוך עליהם נגד האוסרים א"כ ה"נ בנ"ד ולא מיבעי' לשי' הב"י דרוב הפוסקים מחמירים בזה בודאי א"א לסמוך על המקילין במקום עיגון דבכה"ג א"א לסמוך על מיעוט פוסקים המקילין כיון דהמחלוקת במקום עיגון גופי' וכמ"ש וגם אי נימא כדעת הח"צ בהגהות הט"ז שם שנחלק על החמ"ח בזה הרי כבר העלה הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בהנהגת או"ה דבדאורייתא אין לסמוך ע"ד המיעוט גם בשעה"ד וגם אי נימא דבנ"ד הוי מחלוקת שקול הרי סד"א לחומרא באיסור אשת איש וכבר העלה הג"פ בכללים כלל ו' דגם בשעה"ד אין להקל בסד"א וכבר הבאתי ד' פר"ח שהוכיח מהירושלמי דהוי איסור תורה, ובעיקר הדבר שהביאו הרשב"א וש"פ בשם התוס' להקל בפקח בכת"י ותמהו כולם מהתוספתא וירושלמי עלה בלבי ליישב דהא בירושלמי שם מסיק דהוי פלוגתא דרשב"ג ורבנן ולרשב"ג מהני בכתב וא"כ התוס' לשיטתם שכ' בב"מ פא"נ והובא בש"ך חו"מ סי' קע"א דהלכה כרשב"ג גם בברייתא וע' בכ"מ פ"ט מטו"מ שהעלה כן גם בדעת רמב"ם א"כ קיי"ל כרשב"ג ואין קושי' כלל מהברייתא ותוספתא דאתי' דלא כרשב"ג, אבל באמת ז"א דהא התוס' מודו דבחרש ל"מ בכתב א"כ לא ס"ל כרשב"ג משום דהש"ס מסיק לאפוקי מדר"כ וא"כ הדק"ל דהא מוכח בירושלמי דאין חילוק בין חרש לפיקח וכמ"ש הרשב"א והר"ן, והן אמת דגוף הראי' מהש"ס דנקט לאפוקי מדר"כ י"ל לפמ"ש התוס' בר"ה ט' ע"א ד"ה ולאפוקי מדר"י דמצינו כמה מקומות בש"ס דנקט לאפוקי ואפ"ה קיי"ל הכי וע' ברא"ש פ"א דכתובות סי' י"ט בהא דנקט שם לאפוקי מדרשב"ג שכ' ג"כ כה"ג אבל עכ"פ כיון דהתוס' גופי' ס"ל דבחרש ל"מ בכתב א"כ גם בפיקח ל"מ כלל וכיון דהתוס' לא הביאו כלל התוספתא וירושלמי והרשב"א והר"ן כ' להדיא דגם במקום עיגון אין להקל וגם הרד"ך שסמך להקל לא ראה דברי הירושלמי א"כ מאן ספין מאן רקיע להקל בדאורייתא, ואם אמנם עלה בלבי לדון דבנ"ד גם המחמירים מודו דהא לפמ"ש הפ"י הנ"ל דטעמא דל"מ בכתב הוא משום דשמא אינו מרוצה בלבו או כמ"ש הרמ"ה דמשטה א"כ י"ל דהיכי דכופין אותו לגרש ומבואר ברמב"ם סופ"ב מגירושין דטעמא משום דרוצה הוא להיות מישראל ולעשות מה שמוטל עליו רק שיצרו תוקפו וכיון שתשש יצרו ע"י הכפי' הוי לרצונו ממש א"כ בנ"ד שעזב אשתו עגונה ונסע למדה"י ואינו זנה ואינו דר עמה כפי שמחויב ע"פ דתה"ק א"כ מחויב לגרשה כמ"ש באה"ע סי' קנ"ד וא"כ מהיכי תיתי נימא שאינו מרוצה בהגט הרי אדרבא אפי' כשאנו כופין אותו אמרי' דהוי מרוצה מכ"ש כשכותב ברצונו שרוצה לגרשה בודאי מהראוי לומר שעושה בכל לבו ואינו משטה בה כלל והירושלמי ותוספתא מיירי בגוונא שאינו מחויב עפ"י תורה לגרשה בזה בעינן שישמעו קולו משא"כ בזה, אבל בכ"ז מסתפינא להקל מסברא באיסור תורה וכבר כ' הר"ן בתשובותיו דאין לסמוך על סברות באיסור תורה

ויען שכ' רו"מ שהוא מקום עיגון גדול יהמה לבי להתיר אותה מכבלי העיגון ונראה להמציא בזה תקנה להוציאה מקודם מאיסור תורה וכאשר יהי' רק איסור דרבנן אז נסמוך על המקילין בכתב, והנה בש"ס דגיטין ג' ע"ב מבואר דכתב לה גט בכתב ידו בלא עדים מהני מדאורייתא רק מדרבנן לא תנשא ומבואר בתוס' משום דאין לך חתימה גדולה מזו וברש"י שם דף פ"ו מבואר דלא בעינן עידי מסירה כלל מדאורייתא (וע' רשב"א מגילה ט"ו שהקשה ע"ד תוס' שכ' דל"ה מרדכי מגרשה שהי' מתירא שלא יודע למלך דהו"ל לגרשה בכת"י ומוכח דא"צ ע"מ וי"ל דתוס' לא ס"ל כן ומיושב קו' הרשב"א) וברשב"א יבמות ל"א מבואר יותר משום דהודאת בע"ד כק' עדים רק משום דחב לאחריני בעינן עדים אבל בכת"י ל"ה חב לאחרים וגם דייק לה מלישנא דקרא יעוש"ה ולשי' תוס' גיטין ג' נראה דיוכל לחפות בכת"י כשא"ב זמן א"כ הוי ג"כ חב לאחרים אבל יש לחלק כמובן, וגם אי נימא דבעינן ע"מ מ"מ אם נתן לידה הגט ואח"כ ראו עדים הגט יוצא מת"י ומכירין כת"י של הבעל הוי כע"מ שהרי מבואר בר"ן גיטין פ' המגרש דגם לר"א דס"ל ע"מ כרתי מ"מ כשיש עידי חתימה הו"ל כע"מ שהרי הגט יוצא מת"י האשה ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצאו כמעידים גם על המסירה וא"כ ה"ה בכת"י כיון דמהני ויש עדים שהוא כת"י הוי כע"מ ונהי דזה תליא בפלוגתת הרי"ף והרא"ש שם וע' בב"י סי' קל"ג מ"מ בנ"ד גבי כת"י כיון שהרשב"א כ' להדיא דא"צ בזה ע"מ כלל א"כ פשי' דמהני עכ"פ היכי דמכירין כת"י מדאורייתא ובפרט דגם