מהרש"ם חלק ה רנג

עדיין כלל וא"כ איננו של ישראל כלל וא"כ גם אי נימא דבנ"ד הוי גזל הרי הוא פטור נגד העכו"ם ואף דבש"ע מבואר דהיסת נשבעים בכל דבריו המבוארים שם כבר כ' בשו"ת צ"צ סי' קכ"ט דגבי כ"ה דהוי רק תקנתא דר"נ תקנתא לעכו"ם לא עבדינן ופטור לגמרי יעו"ש וא"כ אסור להסרסור להודיע להעכו"ם לבל יתבעהו בערכאות ובמק"א כ' להצדיק דברי הצ"צ מטעם אחר ואכ"מ, וגם הוי בנ"ד טענה גרועה ונגד המנהג דידוע המנהג ליתן ש"ס איזו צ"ל מכל צאן והסרסור בעצמו כפי טענותיו הפציר באדון שימכור בכדי שירויח הוא ש"ס ומדוע נימא שנתן לו האדון יותר מכפי בקשתו ויותר מהראוי וע' בחו"מ סוס"י ש"ל ובש"ך כללי מיגו וכבר נתבאר בסי' פ"ז סל"ח דאין משביעין על טענה גרועה, מכל הלין טעמא נראה ברור שהדין עם הלוקח, וגם בלא"ה נראה טענת הסרסור מרומה דהא הקונה לא רצה לקנות במקח ששה ר"כ ואין להקונה נ"מ אם שיתן להאדון או לסרסור וא"כ כל הפצרתו בהאדון הי' שיניח מן המקח בכדי שיתרצה הקונה לקנות ויוכל הוא להרויח ש"ס וא"כ איך נימא שהאדון מילא בקשתו ונתן לו ההנחה הלא הוא לא ביקש זאת כלל כי הקונה לא נתרצה בזה וזה האות שהאדון הניח זאת להקונה והדין עם הלוקח

ואמנם בגוף הדין שכ' לעיל דאסור להסרסור להודיע זאת להאדון הנה באמת הסמ"ע סקט"ו כ' דאם ישאלנו העכו"ם מותר לו לומר שלא נתן לו כיון דהוי לגבי' כמציאה ובנה"מ הקשה מל' התוס' ב"ק וכבר ציינתי לעיל למ"ש בחיבורי סי' קע"ו סי"ב שנעלם ממנו ד' הט"ז סי' כ"ח ולפ"ד הט"ז י"ל דהסמ"ע כאן מיירי בגונא דאיכא חשש ח"ה וי"ל בזה דהיינו טעמא שכ' הסמ"ע אם ישאלנו העכו"ם והיינו דבכה"ג אם יאמר לעכו"ם שנתנו לו אולי ירצה העכו"ם שיראהו לו והמשכון אינו בידו ויוודע לו האמת אבל מ"מ אסור לישראל לומר לעכו"ם זאת מעצמו, ובנה"מ צידד לומר דכיון דנוגע להפסד ישראל ב' דגם במתנה אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא יהיב לי' ובכה"ג אפשר דשרי גם לכתחלה והניחו בצ"ע ובאמת מצינו כה"ג בסי' שפ"ח ס"ה ב' דיעות במתכוין להוציא את שלו אם יש לו דין מסור וא"כ בזה דלכ"ע אין בו דין מסור רק דאסור לכתחלה משום דהוי משיב אבדה לעכו"ם א"כ י"ל דלא חמיר מלאו דלא תחנם דהיינו בנותן מתנה לעכו"ם דעובר בלאו והיינו דוקא היכא דעושה רק לטובת העכו"ם אבל לעצמו שרי וע' בר"ן פ"ד דגיטין ומה"ט בעכו"ם מכירו שרי ליתן לו מתנה בכה"ג אפי' לכתחלה אבל י"ל דבנ"ד גורם ח"ה במה שלא החזיר ישראל הזוכה ואסור אבל מל' הרמ"א סוס"י שפ"ח מוכח דכל האיסור רק משום משיב אבדה לעכו"ם וא"כ י"ל דבכה"ג שעושה לטובת עצמו שרי אבל י"ל דשאני התם דידוע להעכ"ם החוב ואחר שיברח הישראל יהי' ח"ה גם אם לא יגלה לו ישראל הב' א"כ בנ"ד אסור ועמ"ש בחיבורי סי' ר' בדין גרמי בכה"ג ולפמ"ש התוס' ב"ב קל"ט דמתנה לא מיחשב פסידא א"כ י"ל דבמתנה לכ"ע אסור ודלא כנה"מ הנ"ל וע' שו"ת רדב"ז ח"א סי' קל"ד שכ' לענין מזיק שיעבודו ש"ח דבמתכוין לטובת עצמו לכ"ע פטור וצ"ע שלא הזכיר כלל מדברי הפוסקים שהבאתי בחיבורי שם וע"ע בשו"ת מהרי"ט ח"א סוס"י מ"ה ועסמ"ע סי' פ"ג סוסק"ג, גם יש לדון בזה לפמ"ש התומים סי' קכ"ו סוסקכ"ז הנ"ל די"ל הא דהפקע"ה שרי היינו דוקא כשמתכוין להפקיע אבל כל זמן שאינו מתכוין להפקיע הוי של העכו"ם וענה"מ סי' ע"ו סק"א ג"כ בזה ולענ"ד ראי' ברורה מתשו' רש"י שהובא במרדכי פ"ק דקידושין והובא בקיצור ברמ"א סי' רפ"ב ס"ב יעו"ש במרדכי ותמצא כדברי, א"כ בנ"ד שהלוקח מכחיש ואומר שהוא שלו א"כ אינו מכוין להפקיע של עכו"ם דהוי כעודר בנכסי הגר וקסבור שהוא שלו דלא קנה כדאיתא יבמות נ"ב א"כ לפי טענת הסרסור הוי של עכו"ם ממש ומותר לו להודיע לעכו"ם ואף שיש ביד ישראל להפקיע מ"מ כל זמן שלא הפקיע אין שום איסור על הסרסור לומר לעכו"ם לתבעו וגם אי נימא דהוי הלוקח עכ"פ כעני המהפך כו' הרי במציאה ל"ש זאת ובנ"ד הוי לגבי סרסור כמציאה (ודברי סמ"ע סוסקט"ו צ"ע במ"ש דדמי למציאה דהא כבר זכה בו המחזיק והוי שלו ממש ואין לו ענין לדין עהב"ח כלל ואולי י"ל דס"ל כשי' יראים דגם אם גז"ע מותר מ"מ אינו שלו עמג"א סי' תרמ"ט וה"נ י"ל בהפקע"ה וצ"ע) אבל ז"א דאם היינו יודעים שהלוקח סובר באמת בדעתו שהאדון נתנו לו הרי א"צ לישבע כלל דגם באיא"נ פטור ובפרט לגבי עכו"ם דליכא טענת ברי כמ"ש בסי' קמ"ט וכמה דוכתי וע' בש"ך סי' ע"ב סקנ"א דהיכי דיודעין שא"י א"צ לישבע רק דאנו חושדים אותו שמא משקר במזיד וא"כ אם משקר במזיד הרי דעתו להפקיע באמת וזכה בו, אבל בגוף הדין דנד"ד אין נ"מ בזה כלל דגם אי נימא דשרי להודיע מ"מ אין להב"ד להשיאו עצה בזה וכפי טענותיהם שלפנינו זכה לוקח בדינו ובפרט ע"י ההכחשה וכמש"ל. ובעיקר דברי הצ"צ הנ"ל כתבתי במק"א דהוא נגד הש"ע סי' צ"ה ואף די"ל דהתם מיירי בע"א מכחישו אבל לא מיירי מתקנתא דר"נ אבל מ"מ הרי כל שבועת היסת הוי ג"כ רק תקנת חכמים ע' מרדכי פ"ב דקידושין ולשי' הצ"צ הרי תקנתא לעכו"ם לא עבדי', ובגוף דין כ"ה בלא עד נראה דבלא"ה א"י להשביעו דהוי רק טענת ספק וכמש"ל מסי' קמ"ט ע"ש סי"ח ובש"ך שם ועס"י קע"ו סל"ו וסמ"ע שם ועוד דהא כל עיקר טעמי' דר"נ דתיקן ש"ה מבואר בש"ס דשבועות משום דחזקה א"א תובע אא"כ יש לו וזה ל"ש בעכו"ם דפיהם דיבר שוא, אבל מ"מ צ"ע מלשון הש"ע והן אמת שבדברי הטור לא נזכר ד"ז גבי עכו"ם וע"ע לקמן סי' ש"א אבל מלשון הש"ע נראה כן ואולי קאי רק על הקדשות וקרקעות וע' כה"ג בש"ך סי' כ"ג סק"ח דמ"ש הטור וכל זה לא קאי על כל הדברים ע"ש וצ"ע

, גם במש"ל דבנ"ד דמי למכר בהקפה יש לפקפק דבנ"ד הי' סבור האדון שכבר שילם להסרסור הסך הנ"ל ובטעות נתן לו הצאן אבל ז"א דכיון דהאדון נתן זאת לטובת הסרסור וא"כ תלה הדבר בדעת ורצון הסרסור והרי הסרסור נתן לו הצאן בהקפה ולא תבעו עד כמה שבועות אח"כ ולא תבעו אז כלל וא"כ הוי כמכר לו האדון בהקפה ועתו"ס גיטין י"א ע"ב ד"ה ש"מ כו' במ"ש המקבל