מהרש"ם חלק ה רלג

בזה (ולא הביא כלל מהנו"ב וגם מהריטב"א הנ"ל), ולפמ"ש י"ל דמ"מ הרי אין חיותו בהרים והוא מוכרח בטבעו לשוב למקום חיותו שבים אחרי כלות שעתו א"כ במה שהוא צד אותו ואיננו מניחו לשוב למים הוי נטנ"ש ממש והרי גם בשולה דג מהים אם הוא מחזירו למים תוך שיעור היבוש כסלע נשאר בחיותו וכמ"ש בשו"ת חו"י סי' קס"ד דפטור בכה"ג (ואף שכ' שם ד"ז רק דרך אפשר שישאר בחיותו לענ"ד הדבר מפורש בתוס' חולין ע"ה ע"א ד"ה מאי בינייהו) רק דמ"מ איסורא בעלמא עבד ובמחה"ש סי' שט"ז סקי"ז הביאו וכ' עלה דהוי עכ"פ בכלל ח"ש דאסור מה"ת ומה"ט פסק שם בדין אם הדג במים מועטים ומצוה לעכו"ם להוציאו משם ולהניחו בתוך מים מרובים כדי שישאר חי דהוי רק חד שבות ולא שבות דשבות ואני בגליון דחיתי דבריו חדא דגוף דין ח"ש במלאכת שבת לענ"ד מפורש בתוספתא פ"ד דביצה הוי רק איסור דרבנן ע"ש פלוגתא דר"א ורבנן בהא דהאורג חוט א' כו' והכותב אות א' כו' וחכ"א בין בשבת בין ביו"ט אין חייב אלא משום שבות ומייתי עלה גם הא דלא עולין באילן כו' ע"ש ומוכח דהוי רק שבות בעלמא דרבנן ד"ז נעלם מהאחרונים, ועוד דלפמ"ש המאירי יומא ע"ד דבנשבע שלא לאכול דגלי דעתי' שא"ר לאכול יותר ח"ש מותר מה"ת דל"ש בזה חזי לאצטרופי שהרי אדרבא נשבע שלא לאכול ודפח"ח א"כ ה"נ בנ"ד שהוא אדרבא מוציאו בכונה ממים המועטים כדי שיחי' וליכא בזה משום חזי לאצטרופי וח"ש מותר מה"ת ועוד דהוי דשא"מ ופ"ר דלא ניחא לי' וגם לשי' תה"ד שרי באמירה לעכו"ם בדשא"מ ופ"ר כנודע וגם המג"א סי' שי"ד החולק עליו מודה באמירה לעכו"ם ודוקא בשאר איסור דרבנן חולק המג"א וע' רשב"א שבת ק"כ מפורש כהמג"א אבל במאירי שבת מ"א מבואר כהתה"ד וגם בר"ן פ"ד דביצה בהא דקוטם עצי בשמים ושובר חבית מבואר כהתה"ד וע' תשו' מהר"ם ב"ב החדשות סוס"י שמ"ח דמוכח להיפוך והוא מחלוקת הראשונים, ואני תמה על האחרונים שלא הביאו מהנ"ל, וגם הרי בש"ס דב"מ צ' הוי בעיא אי באיסורי לאו גזרו משום שבות ואף דהתוס' שם כ' דגם ביו"ט דהוי רק לאו דמי לשבת דשויו"ט חדא מלתא הוא וכ"ה בתוס' שבת כ"ד ושם ס' ועתו"ס ביצה י"ח ד"ה גזרה ואולם הנה בס' יראים מצוה ק"ב כ' בעשי' להיפוך וע' ביצה כ"א שאני שבות שבת משבות יו"ט וע"ש ל"ב וכ"ת שניא לי' לר"נ בין שבות שבת לשבות יו"ט כו' ויל"ע קצת בדברי רש"י ביצה י"ז ד"ה איסורא דשבת שלא פי' כן בפשיטות דשאני שבת מיו"ט ויש ליישב וקצרתי, אבל גם אי באיסור לאו גזרו ג"כ משום שבות הרי באיסור עשה ודאי דל"ג על שבות כמ"ש הפמ"ג לאו"ח במש"ז סי' תס"ח סק"ב וע"ע במש"ז סי' תק"י סק"ז וסי' רס"ג סק"ג, ומכ"ש באיסור ח"ש דקיל טפי מעשה כמ"ש התוס' שבועות כ"ג סוע"ב ודאי דליכא בי' איסור אמירה לעכו"ם ולכן נלענ"ד בפשי' להתיר בדינו של המחה"ש, ואם כי אין זה מענינינו נמשכתי בזה יען כי יש בו נ"מ לדינא, (והא דלא מיפטר בשולה דג משום דהוי ה"ס למ"ד ה"ס לש"ה דשמא יחזירנו למים י"ל כמ"ש תוס' גיטין ל"ג ומכות ט"ז דחזקה שלא יעשה מעשה)

ונחזור לענינינו דהא כיון דגם בשולה דג אם הוא מחזירו למים חוזר לחיותו ואפ"ה חייב בשולה ואינו מחזירו ה"נ אם יצא בעצמו מן המים וצד אותו ואינו מניחו לחזור למקום חיותו דבזה הוא נוטל נשמתו לבסוף דסופו שימות עי"ז וע' תוס' מנחות נ"ו סוע"ב ד"ה ומעשה שבת דהא דהדביק פת בתנור חייב משום דדרכו לאפות כולו בלא היפוך כו' יעו"ש ואף דודאי בלא מעשה לא מיחייב בכה"ג שאינו מניחו לשוב למים אבל אם צד אותו ועי"ז אין ביכלתו לשוב למים מסתבר דשפיר יש לחייבו משום נטנ"ש דע"י הצידה הוי מעשה בנטילת נשמתו, ואם כי יש לחלק בין הנושאים מ"מ י"ל דהתוס' ס"ל כן ובפרט די"ל דכאן מיירי בצד מן הים ממש ואף שיכול לעלות בהרים ולחיות מ"מ הרי הוא מוכרח לחזור אחר איזו זמן למים והוי נטנ"ש ממש ומיושב תמיהת הב"א, ומעתה לפ"ז י"ל דבזה נחלקו ר"י ורבא דר"י ס"ל דאין דרך לפצוע מיד אחר צידה שהרי הוא יכול לחיות הרבה גם בלא מים שהרי עולה להרים ושוהה שם הרבה ולכן מוקי לה בפצעו מת דמה"ט שפיר נקט הצד ואשמועינן דלא מיחייב בצידה משום נטנ"ש אבל אי מיירי בפצעו חי וטעמא דלא מיחייב על הפציעה משום נ"נ משום דלא ניחא לי' דלימות כי היכי דליציל ציבעי' א"כ עכ"פ תיקשי למ"ל הא דנקט הצד דממילא יהי' נשמע מדין פציעה גופי' דלא מיחייב על הצידה משום נטנ"ש כמו דלא מיחייב על הפציעה משום נטנ"ש, וא"א לתרץ כתי' התוס' למ"ד בשפצעו חי דדרך לפצעו מיד דז"א דלמ"ד בשפצעו מת לא ס"ל הכי ואין דרך לפצוע מיד, ולכן משני דמיירי בפצעו מת וליכא בי' משום נ"נ ולכן שפיר נקט הצד לאשמועינן דלא מיחייב על הצידה משום נ"נ וכהי' מהרש"א, אבל רבא דמוקי לה בפצעו חי ס"ל דדרך לפצעו מיד וקמ"ל דגם בפצעו חי לא מיחייב משום נ"נ ומיושבים ד' מהרש"א ז"ל

אך דלכאורה יפלא איך נימא דנחלקו ר"י ורבא בדבר התלוי בטבע המציאות וכדפריך כה"ג בירושלמי פ"ג דתרומות ה"א בהא דאין לך מר בקישות אלא תוכו רבב"ל בעי דבר שאפשר לעמוד עליו חכמים חולקים עליו ועי' חי' הרמב"ן חולין רפא"ט בזה ואולם גם בלא דברינו מוכרחים לומר כן דהא ודאי ר"י סובר ג"כ דפצעו חי אי נימא דהוי מקלקל דפטור דהא בשבת ק"ו תני ר"א קמי' דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה כו' ומבואר דר"י גופי' ס"ל דמקלקל בחבורה פטור וא"כ אי נימא דר"י ס"ל דחייב בפצעו חי בעכצ"ל דמחולק במציאות הדבר אי צייל ציבעי' טפי בפציעותו כשהוא חי מכשהוא מת וס"ל דלא צייל טפי ול"ה מקלקל א"כ היא ג"כ מחלוקת במציאות וא"כ שוב י"ל ג"כ כדברינו

ואולם גוף דברי התוס' שכ' דכיון דע"י פרכוסו מקרב מיתתו לא מיחייב על הצידה משום נ"נ צ"ע לענ"ד דאף דמצינו כה"ג בגיטין ע' בהא דשחט בו רוב שנים ה"ז אינו גולה דשמא הרוח בלבלתו וקירב מיתתו א"נ הוא קירב את מיתתו ע"י שפירכס ונמצא שלא הרגו זה אף דסופו שימות ע"י שחיטת הסימנים הרי בתוס' שם ד"ה חיישי'