מהרש"ם חלק ה רלב

דללקוט ממחובר הוא דבר קל לכן כשלא לקטן מאתמול מוכח דאקצינהו מדעתו ודחאו בידים משא"כ בשחיטה דבעי סכין בדוק וטירחא יתירה ל"ה דיחוי בידים דדלמא משום שלא הי' יכול לפנות מעסקיו לא עשאה מע"ש ולא מוכח שהוקצה מדעתו וא"כ מוכח איפכא דבמחוסר הרבה מלאכות ל"ח מוקצה שדחאו בידים ולפי"ז לכל הטעמים יותר חשבי' למוקצה בהי' קמח בה"ש מאם הי' עוד תבואה ועפי"ד אלו יתכנו ד' הרב ז"ל דכשטחנה ועשאה קמח מע"ש דקודם שטחנה היתה ראוי לאכול כמות שהוא ע"י קליות ובזה שטחנה גלי דעתי' שאין רצונו עוד לאכלן חי כי אם אחר אפי' ומדלא גמר תיקונן לאפותן היום גלי דעתי דאקצינהו מדעתי' שלא לאכלם עוד בשבת זה וה"ז דומה למוקצה דגו"צ ושו"ר בב"ח כאן שכ"כ דע"י שטחנן דל"ח עוד לכוס חי הוי דחאו בידים וכהרב ז"ל ויומתק יותר לפמ"ש בהגהות להב"י שם דלהרא"ש מה שמקצה בעכ"ח ע"י חסרון מלאכות ל"ה מוקצה וא"כ כיון שראינו שאינו חס על טרחתו וטחנן ואעפ"כ לא גמר מלאכתן לעשותן ראוי לאכילה עכ"ח שהוקצה אותן מדעתו משא"כ בבישול דמחשבתו לא ניכרת מתוך מעשיו דאקצינהו מדעתו וע' דו"פ דמדבריו משמע דס"ל איפכא דבטחנן ש"מ שהכינו עצמן לאפיתן ולא אקצינהו מדעתו ע"ש וצ"ע

ומה שעמד עוד ע"ד הרב מדוע לא חש לטעמא שמא יאמר נעשות בשבילו י"ל דהרב ז"ל מיירי בחנוני דל"ש הגזירה כמ"ש המג"א רס"י תקי"ז ועי' מחהש"ק וע' מש"ז שכ"ה סק"נ שכתב כונת המג"א בא"א אך באמת ראיתי בש"ע הרב שלא הזכיר שם בשום מקום טעם זה וצ"ע כי דרכו בקודש להביא כל שי' וטעמי הפוסקים והרי המחבר ס"ל כטעם הזה כמ"ש המג"א סי' תקי"ז וע' ט"ז רס"י תקט"ו והוא השמיטו

ואולי י"ל דטעם הפוסקים שלא כתבו גזירה זאת כמ"ש הב"י דבאפי' ובישול כיון שהמה מלאכות חמורות ל"ג שמא יעשה בעצמו, ה"נ ל"ג שמא יאמר לעכו"ם ודוחק וע' מג"א סקכ"ח עש"ה, וזאת לדעת כי ד' הרב אלו המה מוקפים בשני חצאי עיגול ואולי מטעם שלא הי' הדבר נחלט אצלו להלכה ואינו יודע את מנהגו איך דרך קסתו ומ"מ בגוף דינו של הרב הביא בעל המחבר בעצמו בהגהותיו לאר"ח מד המ"כ משמה"ש פ"ק כדעת הרב וצ"ע, ומה שהעיר על הב"י מהא דברכות כבר דיבר מזה הב"ח שם

) סי' ל"ה

להרב הגאון המפורסים מו"ה יצחק אהרן איטינגא הלוי נ"י אבד"ק לבוב

בדבר מה שתמה מעכת"ה ע"ד מהרש"א שבת ע"ה בתוס' ד"ה הצד כו' במש"ש דאע"ג דהשולה דג מן הים כיון שיבש בו כו' הכא שמא חלזון דרכו לפרכס ולקרב מיתתו והקשה מהרש"א דהול"ל משוש דלא ניחא לי' בנטנ"ש בחלזון וע"ז תמה כת"ר דהא התוס' קאי הכא למ"ד כשפצעו מת ולא מוקי בפצעו חי ובע"כ דלא ס"ל הך מלתא דלא ניחא לי' דליציל צבעי' א"כ שפיר הוצרכו תוס' לסברת פרכוס והיא תמי' גדולה על רבינו המהרש"א ז"ל ותיתי לי כי גם אני בהשקפה ראשונה העירותי בזה ואני מוסיף שכן כ' להדיא מהרש"ל בח"ש ע"ה ב' ברש"י ד"ה משום נטנ"ש במש"ש ותחש וחלזון וכ' דקאי לר"י וכשפצעו חי והיינו משום דלר"י איכא בזה משום נטנ"ש והמהרש"א שם תמה באמת על רש"י מדוע נקט חלזון גם אחרי רואו דברי הרש"ל והוא תמוה מאד, וכדי ליישב דבריו דלא לישוי' טועה ח"ו אבאר מקודם מה שראיתי מבוכה בענין מהות החלזון דהנה ברש"י מנחות מ"ד כ' דחלזון עולה מן הארץ ובתשו' נו"ב מ"ת חא"ח סי' ג' הביא מסנהדרין צ"א דעולה מן הים להרים ושם הוא נמצא וכ"ה במגלה ו' ורש"י שם גם הביא מהרמב"ם פ"ב מציצית וכ' שם דלפי פירש"י במנחות הוי דבר טמא דהא רמש הארץ הוא אבל אי נימא דיוצא מן הים י"ל דהוי דג טהור וי"ל סנפיר וקשקשת והנה מ"ש דאם הוא עולה מן הארץ הוי דבר טמא כדברי' מבואר בתוס' מכות ט"ז ע"ב דאפי' דג שיש לו סנפיר וקשקשת ומצוי בי כרבא הוי שרץ הרומש על הארץ וטמא אבל לפירש"י שם אינו מוכרח וע' בריטב"א שם בשם הרמב"ן ורשב"א ורא"ה דגם אם תחלת גידולי מן המים אפ"ה אם אח"כ גדל בקרקע הוי בכלל רמש הארץ וטמא, ולפ"ז גם אי נימא כדברי רש"י סנהדרין ומגלה דיוצא מן הים מ"מ כיון שעולה בהרים ונמצא שם י"ל דהוי טמא, ואולם מדברי הה"מ פ"ח משבת ה"ז שכ' דלהרמב"ם דבהמה מיקרי גי"ק ומפרק חייב בהו משום דש והא דפליגי רבנן וס"ל אין דישה אלא בגי"ק היינו בחלזון דבא מן הים ומים לאו גי"ק נינהו (וע' גיטין ח' דמיא כארעא סמיכתא אבל בערובין מ"ג עמוד גבוה כו' כארעא סמיכתא כו' בספינה מאי כו' מוכח דהוי בעיא וע' ירו' פ"ב דחלה בהא דאר"י אימתי בזמן שהספינה גוששת בעי למימר ר"י כדעתי' דפוטר במים לפי שאין בהם ממש ועתו"ס ערובין מ"ה ע"ב ד"ה ליקני שביתה במ"ש כיון שכל המים מחוברין יחד חשובין כמונחין בארץ אבל אין מזה סתירה להה"מ כמובן וצל"ע בעירובין כ"ז ע"ב ב' לישני אי דגים הוו גי"ק אבל למסקנא לכ"ע לאו גי"ק נינהו) (א"ה מ"י ע' פסחים ל"ט דדג גידולו מן הארץ לא הוי וע' בכלכלת שבת להתפא"י די"ל ל דגי"ק מקרי רק גידולי מהארץ לא מקרי וע' ברכות מ' וד"מ יו"ד סי' פ"ד אות ד') ואי נימא דחלזון עולה מן הים וגדל בהרים הרי כיון דהוי רמש הארץ וכמ"ש הריטב"א הנ"ל א"כ פשי' דהוי גי"ק כשאר בהמה ועוף והדק"ל אמאי קיי"ל דאין בו משום דישה, וצ"ל דאף שעולה בהרים מ"מ אין גידולו שם ואחר ששוהה שם איזו זמן הוא חוזר למקום חיותו במים ולכן ל"ה גי"ק והוי ג"כ מין טהור ול"ה בכלל רמש הארץ, ובזה י"ל דלא פליגי הרמב"ם ורש"י כלל במהות החלזון כמובן, ובזה יש ליישב דברי תוס' דשבת הנ"ל שכ' דאע"ג דאמרי' דשולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב הכא שמא חלזון כו' ותמה ע"ז בשו"ת ב"א חא"ח סי' כ' דהא חלזון עולה מן הים להרים ושם הוא בנמצא חי וכמ"ש רש"י במגלה וסנהדרין הנ"ל וא"כ אין דומה כלל לשולה דג מן הים ומאי נטנ"ש איכא