מהרש"ם חלק ה רלא

כיס הבגד ואינו נראה לחוץ, וע' בבעה"מ ב"ב פח"ה בסוגי' דזה החזיק באילנות וזה בקרקע שכ' דבמטע עשרה לבית סאה כיון שנקרא שדה האילן הוי הקרקע נופל לאילן כיון שנקרא על שמם הלכך בב' לקוחות שהחזיק זה באילנות וזה בקרקע מיגרע גרע בעל האילנות לר"ז אחר שהופרשה הקרקע מן האילנות שהיתה טפלה להם הלכך לית לי' בארעא כלום ולמיעקר קיימא ולר"פ קנה חצי הקרקע כיון שהקרקע טפלה לאילנות אבל בשדה לבן אפי' י"ב אילנות כיון שאין השדה נקרא על שמם הוי השדה עיקר ע"ש ומבואר דלא תליא אם השדה שוה יותר או האילנות רק אם נקרא ע"ש הוי טפל וה"נ הרי השרשרת נקרא שרשרת של זייגריל א"כ הוי טפל לזייגריל וע' ירו' פ"א דנזיר ה"ב דף ג' ע"א כה"ג אורחי' דב"נ למימר קנתה דכולכא ולא כולכא דקנתה ופי' קנה של צבת ולא צבת של הקנה ועמג"א רנ"ט סק"ו גבי כסוי וצמר דכיון דהצמר משמש לכסוי לא נעשה בסיס וכ"ה במג"א שע"ב סקי"ח וע' מש"ש סי' ש"ח סקי"ד גבי כתונת וקנה, וגם כיון דהוי תכשיט לאיש ולאשה אין להתיר גם השרשרת לשי' כמ"פ ומ"ש רו"מ דכיון דתלוי בשלשלת יכולה האשה להראות בלא השליפה אין לזה יסוד כלל ובכל התכשיטין יכולין לראות אותם כשהיא לבושה בו ואפ"ה חיישי' והרי במפתחות התלוי' בחגורה מבואר בב"י דאי לאו דקביעי אסור משום דשלפא וע' בל"ש ע"ד הט"ז סק"ו וסק"ז אף דיכולין לראות עם החגורה וע' בב"י שכ' דלמנהג אשכנז שהמפתח קשור בצואר דיכולה לאחוויי בעוד המפתח עליו וגם אינו נקל כ"כ למישלפי' הלכך שרי אף לאשה ע"ש ואם אולי גם בנ"ד אינו נקל כ"כ אז יש צד להתיר, וגם באמת גוף הדין תכשיט העשוי לאיש ולאשה שלמדו הפוסקים מירושלמי דאסור משום לא פלוג לפע"ד צע"ג דהא מבואר בסי' רה"ע דאע"ג דלא יקרא לאור הנר שמא יטה מ"מ באדם חשוב או בב' שרי ובט"ז שם סק"א הקשה דנימא ל"פ ותי' דהיכי דבאותו איש ל"ש הגזירה בשום פעם ל"א ל"פ וע' בט"ז א"ע סי' קי"ט שביאר הדברים באורך היטב ואני מצאתי הדבר מבואר בר"ן שבת פ' שואל בסוגי' דאין רואין במראה בשבת שהקשה קו' הט"ז ותי' כתירוצו ע"ש וכ"ה בתוס' נדה ג' גבי שוטה ומוך דחלוקת משאר נשים ול"מ בהו ל"פ ע"ש והנה בשבת ס"ב מבואר דאף דרועים יוצאי' בשקים ולכל אדם נמי הוי דרך מלבוש מיגו דהוי מלבוש לשבת ופריך מהא דאשה יוצאה בטבעת שאין עלי' חותם ואם יש חותם חייבת וחילופיהן באיש ומשני נשים עם בפ"ע הן ועמג"א סי' ש"א סקנ"ד וא"כ ק' איך נימא לא פלוג באיש משום אשה כיון דעם בפ"ע הן ובאיש לא משכח"ל בשום פעם לאיסור וגם בלא סברת עם בפ"ע הן תיקשי נמי מה"ט ואמנם באמת בירו' פ"א דשבת ה"ג מבואר דפריך על שמואל דסבר גבי אין קורין לאור הנר דב' שרי מהא דא' נר שיכול להטותו וא' נר שאי"ל ועי' בשי"ק שם דהיר' סובר דאין לחלק בענין לא פלוג גם בין איש לאיש ובכל גווני גזרי' וע"ש שנעלם ממנו ג"כ ד' הר"ן הנ"ל וע"ע בשי"ק פ"ו דשבת ה"א ד"ה פעמים כו' שביאר ג"כ דבזה נחלקו הירו' ובבלי, (ואף שהמרה"פ בפ"א דשבת נדחק לפרש ד' ירו' בע"א המעיין ימצא כי פירושו דחוק וגם מהא דמראה זכוכית שבפ"ו הנ"ל נראה כהשיו"ק) וא"כ הירו' לשיטתי' שפיר פסק דגם איש אסור בתכשיטין משום לא פלוג אבל לדידן דקיי"ל כהבבלי גם בזה יש להתיר, וצע"ג לענ"ד, ועתו"ס שבת נ"ט מג"א ש"ג דתכשיט השייך בכל הנשים אין לחלק בין הנשים וצ"ע מ"ש מהא דנר דאדם חשוב שרי ואולי נשים דדעתן קלות יש להחמיר בהו טפי

אבל גם לשי' פוסקי' הנ"ל הרי מבואר בסי' ש"ג דבזה"ז נהגו הנשים לצאת בתכשיטין מכמה טעמים המבוארים שם וא"כ מכ"ש דאין לאסור בזה"ז באיש ואף כי ההיתר בנשים מפוקפק מ"מ עכ"פ שוב באיש ל"ש לאסור כלל משום לא פלוג וע' בפסקי מהרא"י הובא במג"א תמ"ז סק"ה דאין להחמיר בלא פלוג כמו בגוף הגזירה ולכן ללבוש השלשלת לבד נראה פשוט להתיר ואמנם הזייגריל אם הוא קשור ומדובק עם השלשלת יש להתיר ג"כ אבל אם הוא רק תלוי בקרס ובנקל לשלופי משם נראה דאסור להוציא הזייגריל באם שהוא טמון בפנים בבגד ואינו נראה בחוץ, כנלענ"ד, (בחלק ד' סי' קכ"ז אוסר המחבר כד' הד"ח ושם לא חילק אם היא דבוק ומקושר או לא.) (א"ה מה שתמה על ש"ע הרב ז"ל מד' ר"ת והטור הנה המעיין בב"י שם יראה כי באמת גם ר"ת לא ס"ל דנטחן בשבת גרע טפי ואדרבה מדברי כולם נשמע דנטחן בשבת עדיף משום דכיון שבה"ש היו חטים דראוי לכוס טפי מקמח יש סברא לומר דל"ה מוקצה וכדמוכח בסי' תקי"ז וע' מג"א שם דכ"ה דעת הרא"ש והר"ן וכ"פ בש"ע הרב ז"ל שם דקמח שנטחן ביו"ט ל"ח נולד דכיון שגם התבואה קודם שטחנה ראוי לאכילה לעשות ממנה קליות או דייסא נמצא שקמח הזה אינו רק כאוכל שנפרד מאוכל ול"ה נולד וכ"פ כאן בסי' שכ"ה לענין שבת דבהיתה תבואה בה"ש ונטחנה ונאפת בשבת ל"ה מוקצה או נולד ומה דר"ת תלי טעמא דאיסורא בשמא נטחן היום לא משום דנטחן גרע רק משום יו"ט נקט כן דביו"ט אין האיסור משום אפי' וקצת י"ל משום דביו"ט בל"ז אין חילוק בין דחאו בידים או לא דביו"ט קיי"ל כר"י דא"ל מוקצה בכל ענין וכמ"ש הב"י רס"י שי"ח וטעם האוסרים הפת שנאפה בשבת אף דפסקי' כר"ש דל"ל מוקצה רק בגרוגרות וצמוקים דדחאו בידים דס"ל דכיון שלא אפאה מע"ש הוי כדחאו בידים כמ"ש רש"י בביצה כ"ד דמחובר מדלא לקטן מאתמול הוי כדחאו בידים כן מתבאר מד' ב"י שם, ומה שהביא בהגהות ממהרל"ח על הב"י דכונת הב"י שכתב דהוי כדחאו בידים משום דמחוסרי מלאכות הרבה היינו טחינה ורקידה ואפי' (וע' בס' ע"ש על או"ח מ"ש בזה) אלא שכתב דהרא"ש לא ס"ל סברא זו ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו בזה ואיני רואה בב"י דכונתו דוקא מטעם זה דהרי ראיתו מרש"י ביצה שכתבתי לעיל וכמו שמסיק שם דה"ה אפי' נטחן מע"ש חשוב דחי' וכמ"ש ראי' מרש"י ביצה וכמ"ש ג"כ ברס"י שי"ח ועי' בפנ"י ביצה שם ואתפלא שלא הביא ד' הב"י סי' שי"ח ע"ש ואדרבה מד' הב"י שם שכתב לדעת הרא"ש דדוקא במחובר