מהרש"ם חלק ה קצט

אחריתי אבל באמת מבואר בהג"א וש"פ דגבי ת"ח אף שבא ממלכות אחר אין ביד בה"ע לעכב עלי' דלא תיקן ר"ג חזקת ישוב נגד ת"ח דק"ס תרבה חכמה וע' בב"י חו"מ סי' קנ"ו שם שהוכיח מדברי הפוסקי' דגם בבר מתא אחריתי א"י לעכב על מקרי דרדקי ואף דהרמ"א שם הביא ב' דיעות אם יש לחלק בין ת"ח לאחר היינו אם הת"ח עושה איזו אומנות אבל אם אומנותו רק בלימוד התורה לכ"ע אין חילוק בין בר מתא דידי' לאחריתי, אבל עיקר החילוק בין ת"ח שקבוע בעיר בין אכסניא היינו משום דהאכסניא אינו מרביץ תורה שם כלל רק שבא לעסוק דרך ארעי במה שמקפח פרנסת הראשון וליכא בזה טעמא דק"ס תרבה חכמה כלל ולכן אסור אבל אם קבוע בעיר דאיכא טעמא דק"ס ת"ח בוודאי ליכא איסורא בזה, ואמנם מה דמשמע מהרמ"א דדוקא במקפח קצת ולא במקפח לגמרי נראה דהרמ"א לשיטתי' אזיל שהעלה בתשובותיו סימן יו"ד ביסוד הראשון כדעת אבי אסף דיש חילוק בדין עושה חנותו בין ברי היזקא או לא וכבר האריכו בשו"ת נטע שעשועים סי' ל"ו ובשו"ת ב"א ח"מ סי' כ"ו כ"ז להוכיח דס"ל כדעת הר"י ן' מג"ש דס"ל דבהא דדגים דיהבו סייארא דמרחוקים היינו משום דפסקי' לחיותי' לגמרי שלא יבא אליו דג זה כלל משא"כ בריחים אפשר שיבואו לטחון אצלו ג"כ ועמ"ש בחיבורי בקונטרוס ת"ע לסי' רל"ז מכמה מקומות בזה, ולכן גם בזה אם מקפח לגמרי פרנסת הראשון אסור וס"ל דבכה"ג גם בת"ח אסור וא"כ לפ"מ דקיי"ל דלא כהרי"ן מג"ש הנ"ל וכמ"ש הב"א שם שוב י"ל דגם בפסקי' לחיותי' ופרנסתו לגמרי א"י לעכב עליו, אבל י"ל דכיון דבבר מתא אחריתא מהראוי שיוכל לעכב עליו רק משום טעמא דק"ס תרבה חכמה א"י לעכב עליו א"כ בכה"ג דמקפח פרנסת הראשון לגמרי ואין בידו לפרנס א"ע באופן אחר יהי' מוכרח הראשון לעקור דירתו למקום אחר א"כ שוב יתבטל עי"ז קנאת הסופרים ושוב מצי לעכב אבר מתא אחריתא, אבל בבר מתא דידי' י"ל דגם בכה"ג ל"מ לעכב עליו, אבל מדברי הש"ך סקט"ו משמע דס"ל דהא דכ' הרמ"א מקפח קצת היינו אם מקפח מה שאינו היתר ברור אבל הפרס שהוא בהיתר ברור אסור לקפח ולפ"ז הי' נראה דלפמ"ש התוס' והרא"ש בבכורות ובטוש"ע סי' רמ"ו דהא דאסור ללמד בשכר היינו ביש לו פרנסה ממק"א אבל באין לו להתפרנס בע"א מותר לו ליטול שכר ועי' בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ח שהעלה דדוקא מקופת ציבור מותר ליטול באין לו פרנסה ממק"א אבל מהבע"ד אסור ליקח שכר פסק גם בכה"ג יעו"ש באורך בתשו' הגאון בעל מג"ש, ועי' בשו"ת שב"י ח"א סי' קמ"ב אבל כבר כ' בתשו' ח"ס חיו"ד סי' ר"ל וביותר ביאר בזה בתשו' חחו"מ סי' כ"א דבזה"ז שמקבלים רב והקהל מחויבי' להספיק לו פרנסתו וכשהטילו על היחידים הוא נוטל כדין את שכרו דאל"כ היו מחויבי' להספיק לו ממק"א דהוי אצלם כפועל שוב הוי הכל בהיתר יעוש"ה ורו"מ רמז ג"כ לדבריו שבחלק יו"ד לבד א"כ שוב אסור לקפח פרנסתו. אך דיש לעיין בדברי הח"ס שהעלה דהפוסקים מיירי שלא קבלו הרב בשכירות רק שכל ת"ח הנהיג מעצמו את בני עירו ולכן כתבו כי אנו בושים בפרס ההוא ובאמת שבדברי מהרי"ו שהובא בד"מ וברמ"א שם מפורש דאין חילוק בין קבלו הקהל את הראשון או לא ואפי' קבלוהו ונוטל פרס אפ"ה מותר להשני להחזיק רבנות ואפי' לקחת קצת פרנסתו ע"ש בד"מ שביאר כן להדיא וגם ברמ"א מוכח כן שהרי כ' וז"ל אפי' מקפח קצת פרנסת הראשון כגון שהקהל קבלו את הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה אפ"ה יכול לבא השני לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר כו' עכ"ל ומבואר כמ"ש ובעכצ"ל דהח"ס מיירי דוקא בהביאוהו ממק"א לכאן וא"כ בנ"ד שנתקבל במקומו שוב מותר להב' לקפח פרנסתו ואף דהש"ך כ' דאפשר מצד המנהג יש למחות בזה הרי לא החליט הדבר רק בדרך אפשר, ואמנם גם במה שהפרס הוא בהיתר גמור כבר כתבתי דיש לעורר מהא דבר מתא אבר מתא ל"מ מעכב ועושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ואפי' היכי דל"ש טעמא דקסת"ח, אמנם נראה דהיכי דקבלוהו הקהל בפירוש וקצבו לו דבר זה לשכרו הרי מה שנעשה בטה"ע א"צ קנין כמ"ש בחו"מ סי' כ"ב וע' בתשו' מהר"ם מינץ סג"ל הישן סי' ל"ט ובשו"ת שב"י ח"ב סוס"י קפ"א מ"ש בזה וא"כ הבא להשיג גבולו הוי כנוטל את שלו ממש ול"ה כעושה בתוך שלו וזוכה מהפקר כמובן, וזהו דהשכר הוא אינו קצוב וגם הוי דשלב"ל כבר כ' בשו"ת תועפות ראם חו"מ סי' כ"ו דהוי כהתחייבות ושכירות דמהני גם בדשלב"ל והן אמת דלפמ"ש בנה"מ סי' ס' דגם בהתחייבות לא חל החיוב עד שבא לעולם ויכולי' לחזור בהם לחד דיעה ועמ"ש בחיבורי סי' ר"ט ס"ד מדברי השעה"מ פכ"ב ממכירה בזה אבל בדברי הקהל כיון דא"צ קנין שוב בוודאי א"י לחזור גם י"ל דמהני בתורת קנין סטימותא כיון דהמנהג הוא כן וכמ"ש הגאון מהר"מ א"ש בשו"ת אמרי א"ש סי' י"ג אבל הוא מיירי שם בהביאוהו ממק"א לכאן אבל כפי הטעם הנ"ל נראה דאין חילוק ועוד דמ"מ אם הקהל אין חוזרין בהם שוב אסור לאחר לקפח שכרו דכל זמן שאין חוזרין הוי מקח קיים וכה"ג מצינו בש"ס דב"מ ס"ד בהא דההולך לחלוב עיזיו ואמר מה שעיזי חולבות מכור לך דמותר ותמהו הראשונים דהא הוי דשלב"ל והמקח בטל וא"כ הוי ריבית ובאס"ז שם תי' בשם הרמ"ך דמ"מ כל זמן שא"ח בו הוי קנין ול"ש בי' ריבית דל"ה בהלואה ע"ש וה"נ בזה ועוד דלא גרע ממקח בפסיקת דמים לבד דהו"ל עני המהפך בחררה דהבא ליטלה הוי רשע אף דזה יכול לחזור בו כיון של"ה עדיין שום קנין, וע' בשו"ת רמ"א סי' נו"ן בדין קהל שקבלו רב ורוצים לחזור בהם והובא בחיבורי סי' ר"ד ועמ"ש שם לפקפק בדבריו ז"ל, אבל נראה דלפמ"ש הרמב"ם בפי"א מה' שחיטה דבדבר שאינו מצוי ל"ש מנהג ע"ש גבי ריאה שנאבדה וע' בש"ך יו"ד סי' ק"צ סק"ג וסי' רס"ד סק"ב וכמה דוכתי א"כ כיון דהמנהג לקבל רב או מו"צ בכתב שטר (הנקרא כנסת) א"כ גם בזה דוקא אם נתקבל בשטר הנ"ל כנהוג מהני משום סטימותא אבל בלא שטר לא והיינו לפי טעם ב' שכתבתי מכח סטימותא אבל משום טעם א' הנ"ל גם בכה"ג אסור ואין להקשות לפ"ז במ"ש הרמ"א בשם מהרי"ו דאפי' קבלוהו הקהל ונוטל פרס דאפ"ה יכול השני לקפח קצת פרנסתו ולפמ"ש הרי כיון