מהרש"ם חלק ה קצח

חימוץ ונתבקע או לא, ונסתפק אם יש לסמוך על הח"י סי' תמ"ט שפסק דספק חמץ שעעה"פ מותר באכילה או יש להתירו עכ"פ בהנאה, והשבתי לו דלכאורה י"ל דבנ"ד יש להחמיר דכבר נודע דכל ספק שנולד בשל תורה ונתגלגל לדרבנן אזלי' להחמיר רק אם לא נודע מקודם עד שנעשה דרבנן בזה יש להקל בהפ"מ מ וא"כ בשלמא בנידון הב"ח והח"י שנמצא אחה"פ ולא נודע אם הוא של ישראל או של עכו"ם א"כ לא נודע הספק מקודם ולכן שפיר יש להקל אחה"פ שהוא רק קנס דרבנן אבל בנ"ד שנודע הספק לבעל הדגן י"ל דאזלי' להחמיר וא"ל דבעינן שיהי' נודע להבעלי' של הקמח ז"א דאף דמבואר בירושלמי פ"ב דערלה דהוי בעיא דלא איפשטא בכל מקום דבעינן נודע הספק או סגי בידיעת אחר או בעינן ידיעת בעלים והובא בהרא"ש שם וד"ז נעלם מהל"ש ז"ל בחידושי' דינים שלו וע' בספר הארוך מהש"ך ז"ל סי' צ"ד מ"ש בזה, אבל בנ"ד הרי כשנודע הספק לבעל הדגן הי' הוא הבעלים מזה ואם כבר נאסר שוב אין להתיר, ויש להעיר בזה מדברי הט"ז ביו"ד סי' ט"ז ס"ק אי שייך לומר בכה"ג מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי"ל דתליא אם כל איסורי תורה הם איסור גברא או איסור חפצא וע' בריטב"א סופ"ק דנדרי' ובריש פ"ב שם ועוד בכמה דוכתא וע' בתשו' הרשב"א שהובא ברמ"א חו"מ סי' קנ"ד דבמלתא דהוי רק אגברא ל"ש לומר מה מכר ראשון כו' ע"ש ותבין ואמנם לענד"נ דבנ"ד הרי בשעה שנולד הספק לבעל הדגן הרי אז לא הי' עדיין שום איסור חמץ קודם פסח וא"כ לא הוי כנודע הספק כלל וכמ"ש כה"ג המג"א סי' תל"ט סק"ג דאף בשעה שנטל העכבר החמץ ונכנס לבית נולד הספק הראשון ואח"כ נולד ספק ב' שמא אכלו מ"מ הוי ס"ס דכיון דלא חל איסור חמץ קודם שעה ו' הוי כנודעו ב' הספיקות ביחד וע' כה"ג במהרש"ל יבמות ל"ג דאי טומאה הותרה הוי כאילו לא חל האיסור עדיין רק כשבא ג"כ איסור בע"מ ע"ש ותבין וע' יומא ס"ב ע"א בעידנא דאתחזאי קמייתא לא אתחזי בתרייתא אלא ר"י דפסח כו' ואח"כ נמצא ראשון וע' רש"י שם בדף ס"ד ע"א ותבין וכיוצא בזה כ' הה"מ בפ"ב מה' שבת הל' כ' לענין כל דפריש מרובא פריש דאם לא הי' נ"מ בשעת הקביעות הוי כנולד ספק אחר שפירש ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד וא"כ הוי כנודע הספק אחר הפסח והוי סד"ר ולהקל, וגם בלא"ה יש דיעות היכי דעבר על עשה דלא נאסר אחה"פ וע' בשו"ת פ"י להמג"ש שהובא בפמ"ג בסי' תמ"ח וע"ש בא"א סוס"י תל"ה סק"ב ובמש"ז סוס"י ת"מ וסי' תמ"ג סק"ג וע' בצל"ח פסחים ו' ע"ב ברש"י ד"ה דאמר ר"א כו' שפסק להקל אם מכר במשיכה ואכמ"ל כיון דלענ"ד יש להקל מטעמא דכתיבנא וא"ל דגם בנ"ד הרי נולד הספק אחר חצות לבעל הקמח ז"א כיון דרוב פעמים אין חימוץ בקמח דגן א"כ ל"ה כנודע הספק וע' נדרים דף פ"ז דמקצת ידיעה אינה ככל ידיעה וע"ש בר"ן וש"פ היטב ויעוין בר"ש פ"ב דערלה שם אי ידיעת ספק מיחשב ידיעה היכי דבעינן נודע האיסור אבל לגבי סד"א ונתגלגל לדרבנן בוודאי הוי כנודע אבל דוקא בנולד ספק שקול אבל אם ע"פ רוב כשר לא מיחשב כידיעה ואנן אזלי' בתר רובא בכל מקום וגם לשי' האס"ז ב"מ ו' בשם ראש מלוניל דגם רוב הוי ספק מ"מ הרי התורה התירתו והו"ל כלא נודע דהא עיקר טעמא דסד"א ונודע ואח"כ נתגלגל לדרבנן דאסור הוא משום דכבר החזקנו הספק להחמיר בשל תורה אבל בזה שלא הי' דינו להחמיר שוב הו"ל כלא נודע, וז"פ, ולכן לענ"ד יש להקל בזה גם באכילה

סי' ט"ו

ב"ה ז' אדר תרל"ד

להרה"ח מ' אהרן פאקס נ"י מבוברקא

בדבר מה ששאל בדין עיר שיש בה מו"צ מכמה שנים וביתו הוא מקום המשפט בצירוף הדייני' והם לוקחי' שכר פסקים וגיטין וחליצה וקידושין והכשר ריחים וכדומה ואח"ז נתקבל לשם רב בלא שום שכר רק לכבוד והחזיק המו"צ בכל מיני הכנסות הנ"ל גם אחר שנתקבל הרב שם זה כמה שנים, ועתה רוצה הרב לקבוע מקום המשפט בביתו בצירוף המו"צ וליקח ג"כ חלק בכל מיני הכנסות והמו"צ צווח כי הוא השגת גבול עכת"ד השאלה, והנה בגוף הדין לא אוכל להשיב לו בהחלט אחרי כי לא אדע טענות הצד שכנגדו וכפי הנראה רו"מ נוגע בדבר וכבר נודע מ"ש הרמ"א בחו"מ סי' י"ז דאין לכתוב פסק לא' מהבע"ד בדרך א"כ כו' ואולם הנה ראיתי בשו"ת מהר"ם מפדאווה סי' ס' ושו"ת מהר"ם זיסקינד סי' י"ב דבמקום שנוגע לכבוד התורה מותר להשיב וע' בתשו' שב"י ח"א סי' ס"ד וח"ג סי' צ"ט ובשו"ת מהרש"ל סי' כ"ד ועבוה"ג ס' מ"ז מ"ט קכ"ד ובסי' ס"א שם וכנסי"ח סי' צ"א וימצא עוד צדדים בזה ובכל זאת אכתוב רק מה שנ"ל בעיקר הדין ולא בהחלט על גוף הנידון, ויען כי צר לי המקום ללון בעומקה של הלכה זו כי אין לה מקור ופתח בש"ס והוא בנוי רק על סברות אחרונים לזאת אבא בקצרה, והנה מקור ד"ז ברמ"א יו"ד סי' רמ"ה סעי' כ"ב ושם מבואר דחכם הדר באותה עיר יכול גם לקפח קצת פרנסת הראשון משא"כ אורח אכסניא אסור לו לקפח כלל, ולכאורה הי' נראה דטעם החילוק משום דבאמת מבואר בש"ס פ"ב דב"ב כ"א ע"ב ובחו"מ סי' קנ"ו דהאי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתי בר מבואה חברי' וקמוקי גבי' דס"ל לר"ה דמצי מעכב עלי' דא"ל קא פסקית לחיותי ואנן לא קיימ"ל כר"ה בזה ולא מצי לעכב עלי' ועושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו וכר"ה בר"י דר"י שם ודוקא בר מתא דידי' אבל בר מתא אחריתא מצי מעכב ע"ש וה"נ בזה א"י לעכב על חכם קבוע באותה עיר משא"כ על אכסנאי, אבל באמת ז"א דהא מבואר בש"ס ובש"ע דגבי ת"ח ל"מ לעכב עלי' כלל משום טעמא דקנאת סופרים תרבה חכמה ובאמת יש לעיין בלשון הש"ס בב"ב שם דאמר ר"י ומודה ר"ה דמקרי דרדקי דל"מ לעכב דק"ס תרבה חכמה ארנב"י ומודה ר"ה בר"י דר"י (פירש"י אע"ג דאמר דאבר מתא אחריתי מעכב כו') ברוכלין המחזירין בעיירות דל"מ מעכב כו', ויל"ד דגבי מלמדי תינוקת נקט דמודה ר"ה וגבי רוכלין נקט ומודה ר"ה בר"י דר"י ויש מקום לפרש דגבי ת"ח ג"כ יש חילוק בין בר מתא דידי' בין בר מתא