מהרש"ם חלק ה קצו

כופין על מדת סדום ולכן בזה שיוכל לטעון שיגיע לו קצת היזק לפעמים שוב יוכל לעכב אבל בנ"ד שאם הרופא לא יעשה מלאכתו בביתו לא ישתמש כלל בשל ראובן ומאיזו טעם יוכל לעכב עלי' שלא ישב כלל בביתו, ואם אינו מאמינו יתן לו כתב חיוב בערכאות וכדומה, והרי מבואר בסי' קנ"ה סעי' ל"ט במי שהחזיק במלאכת דם ונבילות בביתו ומזיק לחבירו יוכל חבירו לעכב עליו וחייב לבטל מלאכתו או ירחיק עד שלא יבא נזק לחבירו אבל לא עלה על הדעת לחייבו לצאת מביתו לגמרי, ואף דהסמ"ע סי' קנ"ו סק"ח כ' הטעם דהא דמותר למכור הבית לרופא ולהשכירו אסור משום דבמכירה לא ניכר כ"כ אם רוצה לישב בו בעצמו ולעשות בו מלאכתו דשמא קונהו לנחלה להיות שלו לדירה וישב בו בנו או ישכירנו לאחרים עד שיפנה ממלאכתו זאת ואם יבא אח"כ הלוקח לעשות בו מלאכתו יתבענו לדין אבל בשוכר לזמן ניכר הדבר שיעשה שם מלאכתו, אבל אין מזה ראי' דהתם ניכר עכ"פ שקונהו עבור זה ואסור להמוכר למכרו להרופא אבל אם כבר מכרו והרופא רוצה להביט היטב באופן המועיל בדיניהם שלא יעשה שם מלאכתו י"ל דא"צ לעקור דירתו ולמכור לאחר, ואולם כפי מ"ש כת"ר דבשעה שנמכר החדר ללוי בתנאי שלא ימכור לרופא א"כ כיון שעבר ומכר נתבטלה למפרע המכירה ואין לרופא זכות בהחדר רק שרוצה עתה לזכות בו באופן שלא יעשה שם מלאכתו ושוב יוכל ראובן לעכב לכתחלה ולזכות בו מדינא דבמ"צ ויחזור להרופא מעותיו כנלע"ד נכון לדינא בס"ד

ובדבר דין הקודם שוב נזכרתי מהש"ס דיומא נ"ה דלא הי' שופרות לקיני חובות מפני התערובות שמא יתחלף שופר בשופר ופריך ונכתוב עלי' הי דחובה והא דנדבה ומשני ר"י לית לי' כתיבה ואפי' בכתיבה חייש לאחלופי ונהי דאנן לא קיי"ל כר"י וסמכי' אכתיבה אבל עכ"פ מוכח דיש ליזהר שלא יבא לטעות ולהחליף וא"כ בנ"ד אם הי"ל עוד מין הדומה לזה הוי פושע שהי"ל ליזהר מתחלה להניח באופן שלא יבא לטעות ואם אין שם מין הדומה לזה א"כ בוודאי הוי פושע במה שהחליף דהו"ל לעיין קצת עכ"פ ולא הי' טועה בדבר וע' יבמות קט"ו ע"ב גבי כלי שכתוב עליו תי"ו דנגד רובא דחולין לא סמכי' אכתיבה, (א"ה לפענ"ד נראה דבמוכר חייב בכ"ע בגרמא דכיון שקיבל מעות והמוכר סמך עליו וכמ"ש הנתיבות בסי' ש"ו סק"ו בשם השט"מ בהא דב"מ ע"ג דיהיב זוזי לשליח ולא קנה דמשלם לו היזקו דכיון שנתן לו מעותיו וסמך עליו חייב לשלם דבההוא הנאה דסמך עליו ואלמלא הוא הי' לוקח ע"י אחרים נשתעבד מדין ערב וכ"כ בסי' קע"ו סקל"א ורסי' קפ"ג דשליח בשכר חייב מטעם דקבלו חייב גם מה שישביח אח"כ דהוי כמו אם אוביר ולא אעביד ע"ד ומה"ט י"ל דגם מאן דלא דאין דד"ג מ"מ במוכר לכ"ע חייב והא דמוכח בכתובות פ"ו במוכר שט"ח וחזר ומחלו דמאן דלא דאין דד"ג לא גבי רק דמי ניירא הוא משום דלא מכר לו אלא נייר וכמ"ש רש"י שם ומה"ט ניחא הא דמוכר זרעים שלא צמחו ומיושב קו' הרמב"ן שהביא בנט"ש ומ"ש מי הי' לו לבדוק הרי גם לענין מקח טעות מה דל"ש ולא הו"ל להלוקח לאסוקי אדעתי' גם בשנתן מעות הוי מקח טעות וכמ"ש בסי' רל"ב ס"ג וע' תוס' כתובות נ"ח ע"א ד"ה הנהו ותוס' בכורות י"ג ע ב ד"ה דכיון וע' סמ"ע סי' ש"י סקי"ב)

סי' י"ב

להרב הגדול מ' משה דוד שפירא אבדק"ק גאלאץ נ"י

בדבר החלוצה מ' זיסל שהביאה לפני מכתב ממעכת"ה שמת בעלה מ' פישל בלא בנים ובזה כ' מעכת"ה שתוכל לקבל חלוצה מאחי המת, באמת נעלם מרו"מ דברי הב"מ באהע"ז סי' קס"ט שם שבא לפניו עובדא כזו וחשש שם אולי נתנה האשה אשת המת את הכתב שבידה מן הב"ד לאשה אחרת וה"נ בנ"ד ואמנם לפענ"ד דברי הב"מ תמוהי דהא חזינן דבעדות זה אפ' אשה וקרוב נאמנים ובע"כ משום דסמכי' על חזקה דא"א חוטא ולא לו וגדולה מזו כ' התוס' בב"ק ע ט בהא דאין מגדלין בהמה דקה בא"י דהא דמבואר בפ"ק דב"מ דרועה בהמות אחרות כשר משום דאא"ח ולא לו דיש מפרשי' דמותר למסור לאשתו כמו שמותר לרועה דאא"ח ולא לו ולכך היתה מנטרא לי' חובה והתוס' דחו דדוקא בגסה יש חילוק בין שלו לשל אחרים אבל בדקה אין לחלק וגם של אחרים אסור ע"ש ומוכח דגם באשתו שייך לומר דאאחו"ל האמנם לענ"ד דבריהם צע"ג מהש"ס דבכורות ל"ה ע"ב והלכתא כרשב"ג דנאמן על של חבירו ודוקא בנו ובתו אבל אשתו כגופו ומבואר דל"ש באשתו טעמא דאאחו"ל דכגופו דמיא, אבל עכ"פ באחר אפי' קרובו י"ל שפיר דאאחו"ל וא"כ אמאי ניחוש בנ"ד דשמא נתנה הכתב לאשה אחרת ליסע למרחוק לחלוץ עבורה, ואם באנו לחוש דלמא נתנה לה שכר בעד זה הרי לפ"ז ניחוש בכל עד הבא להעיד והרי מבואר בש"ס דגיטין ס"ז ע"א אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב כו' כשר ולא תעשה כן בישראל משום דחיישי' שמא תשכור עדים ופריך ומי חיישי' והא תניא עדים החתומים על המקח כו' ומשני מעשה לא עבדו דיבורא קאמרו ובתוס' שם הקשו מהא דמיאנה בפני' או חלצה דנאמנים ותי' דדיבור שיגמר עי"ז היתר נישואין לשוק מיקרי מעשה וא"כ הרי בדיבור שמעיד שזה אחי בעלה עדיין לא נגמר ההיתר עד שנתחלץ ואפ"ה נאמן ול"ח שמא תשכור עדים ודוקא בע"א קטטה חשש הרמב"ם לזה כמ"ש באהע"ז סי' י"ז יע"ש בט"ז בזה דהוי רק דיבור ולא מעשה ע"ש טעמו אבל בעלמא לא חיישי' לזה דהוי על"ג ואשה דייקא ומדוע ניחוש כאן שנתברר מיתת בעלה רק דניחוש משום טרחת נסיעתה תעשה איסור כזה ותשכור עדים והא מעשה בוודאי לא עבדו ועוד דהא מבואר בתשו' הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' קי"ט דגם במומר לתיאבון אפי' אי איכא טורח הליכה אמרי' דלא שביק התירא ואכיל איסורא וכדמוכח מהא דחמצן של עוברי עבירה דמותר מיד מפני שהם מחליפין ע"ש וה"נ בנ"ד ונהי דלאו כל טורח שוה וכדמוכח מהא דבדיקת הסכין דחיישי' דלמא לא ירצה לטרוח וה"נ י"ל דבנסיעה בדרך רחוק הוי טורח גדול וכמ"ש רש"י ר"פ לך דממעט ג' דברים (וע' רש"י מנחות ז' דמשמע דהילוך הוי