מהרש"ם חלק ה קצד

דהל"ל להפריש מני' ובי' בכדי טעימה ויטעמנו ואח"כ יפרישנו על מק"א ע"ש ועי' בתוי"ט רפ"ג דתרומות בזה הרי מבואר דבכה"ג הוי שוגג קרוב למזיד ודינו כמזיד וה"נ בנ"ד ולפי המבואר בירושלמי פ"ג דתרומות ובפי' פ"מ שם רק הפנימי מר ולא החיצון ואף דבתוס' ב"ב קמ"ג כ' דר"י ורבנן פליגי בזה אבל הפ"מ שם פי' בע"א וא"כ קשה הבדיקה יותר, וכיוצא בזה כ' התוס' בסנהדרין ל"ג ע"א בהא דטיהר את הטמא ועירבן בעה"ב עם פירותיו דישלם מביתו והקשו בתוס' דהא החכם טעה בהוראתו ולבי' אנסו והוי שוגג ויפטר ותי' דמ"מ חשוב כמו מזיד דהו"ל לדקדק בהוראתו ולידע שהבעה"ב יערבנו אח"כ עם פירותיו ולכן גם בשוגג חייב ע"ש וה"נ בנ"ד וגם לפמ"ש התוס' בב"ק ק' דגם לר"מ דדד"ג מ"מ בטימא את הטהור והאכילה לכלבים היכא דאי הוי קמן הוי הדר דינא י"ל דפטור דלא דמי למראה דינר לשולחני דחייב דשא"ה במראה דינר דכיון דהראהו לשולחני זה שוב לא היה לו להראותו לאחר אבל גבי פרה כשאסרה החכם לא הי"ל למהר להאכילה לכלבים והי"ל לישאל עוד לחכם אחר ע"ש מ"מ בנ"ד בוודאי דמי למראה דינר לשולחני דלא היתה צריכה האשה לדקדק אחריו בזה ובפרט לפמ"ש התוס' בב"ק כ"ג ע"א בהא דכלב שנטל חררה ואכל החררה והדליק הגדיש משלם על החררה נזק שלם ומפרש בש"ס שם דבעל הכלב חייב ופריך וליחייב נמי בעל הגחלת ופי' בתוס' דהכונה דליפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת והקשו אמאי לא קאמר דליפטר בעל הכלב מן החררה ותי' דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק אחרים משלא יוזק שמחויב לשמור הגחלת מן הכלב אע"פ שאין לו רשות לכנוס לביתו כדי שלא יזיק אחרים כו' ע"ש. ובדף כ"ז שם בההוא דהמניח כד ברה"ר ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ופריך אמאי פטור איבעי לי' לעיוני' והקשו בתוס' אמאי לא פריך אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבע"ל לעיוני ותי' דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק ולכן על המזיק פריך שפיר דאיבע"ל לעיוני אבל הניזק לא הי' מחויב לעיוני כ"כ יעו"ש, וא"כ ה"נ בנ"ד המוכר הי' מחויב לטעום ולעיין היטב שלא יזיק להקונה והו"ל לידע שיתנהו לתוך הקמח ויופסד הכל אבל הקונה לא הי' מחויב כ"כ שלא יוזק. (א"ה ע' בתומים סי' י"ד סקח"י דגרמי' הנעשה ע"י טעות המזיק למ"ד דד"ג דינא היא חייב והיכי דהקונה הי"ל לחקור כתב בסי' קכ"ט סק"ג דפטור

) אך דלפ"ז יש לעיין בהא דמוכר מקח שיש בו מום דמחלק הרמ"ה בין ידע מוכר דחייב גם בהוצאה משום דד"ג אבל בלא ידע מן המום פטור ובע"כ משום דס"ל דד"ג קנסא ובשוגג פטור וכמ"ש רו"מ וא"כ תיקשי דהא הוי שוגג הקרוב למזיד דהי"ל לעין היטב אם יש בו מום לבל יגרום להקונה היזק במה שיוליכנו למק"א אבל נראה דהרמ"ה סובר כדעת הי"א שהביא הסמ"ע בשם הה"מ דאם הי' יכול להבחין המום אין לו טענת מום וכבר הארכתי בחיבורי שם להוכיח דגם בלא נשתמש במקח אין לו טענת מום והבאתי בשם תשו' רדב"ז שכתב כן להדיא ופסק שזה עיקר אבל זה דייקא בדאפשר להבחין בנקל אבל היכי שצריך טרחא גדולה לזה יש לו טענת מום יעו"ש בחיבורי באורך בזה, וא"כ בע"כ הא דיש ללוקח טענת מום היינו דוקא היכי שא"א להבחין וא"כ שפיר פטור המוכר בלא ידע מן המום ואיננו קרוב למזיד כיון דהי' קשה להבחין המום אבל היכי דיוכל להבחין בנקל הוי קרוב למזיד וחייב וכמ"ש, אבל בגוף הדין תמהתי בחיבורי שם בהא דסעי' כ' שם גבי זרעים שלא צמחו דחייב באחריותן אבל לא בהוצאה דאנן קיי"ל כת"ק ולא כרשב"ג ע' ב"ב צ"ג שם ובתוס' ב"ב שם דף צ"ב ע"א ד"ה זרעוני גינה כו' כ' להדיא דפלוגתא זו מיירי דידע המוכר שלא הי' ראוים לזריעה וא"כ כיון דקיי"ל כת"ק א"כ גם בידע המוכר פטור וזה סותר לדינו של הרמ"ה ואי נימא דהרמ"ה פליג בזה על התוס' א"כ עכ"פ הו"ל להזכיר דעת התוס' והמוחזק י"ל קים לי, ונדחקתי שם והנחתי בצ"ע וגם הבאתי בשם הפרישה שכ' להדיא דגם בזרעונים יש חילוק בין ידע ללא ידע, ואחר צאת חיבורי לאור מצאתי בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קצ"ז שפסק להדיא שאפי' בידע המוכר פטור מהוצאה דקיי"ל כת"ק ע"ש ויש להפליא עליו שלא הזכיר כלל מדברי הרמ"ה ולא מדברי תוס' הנ"ל, וכעת עלה בלבי די"ל דכבר נודע דעת התוס' שהביא הש"ך ך בחו"מ סי' קע"א ובסי' רמ"ה דס"ל דהלכה כרשב"ג גם בברייתא ואנן קיי"ל דוקא במשנה ולא בברייתא וע' שו"ת חוות יאיר סי' צ"ד ובכ"מ פ"ב מביהב"ח ופי"ט מטו"מ וע' בשו"ת ב"א ח"מ סי' כ"ו שהביא בשם הראב"ן דף קכ"ח שכ"כ להדיא ואני מצאתי בתשו' מהר"ב דפוס פראג סי' תרע"ז שכ' בפשי' דדוקא במשנה ולא בברייתא ע"ש, וא"כ א"ש דלשי' התוס' דמיירי בידע המוכר קי"ל באמת כרשב"ג דנותן גם הוצאה דהא אנן קיי"ל דדייני' דד"ג אבל לדידן דקיי"ל דדוקא במשנה ולא בברייתא א"כ קיי"ל כת"ק א"כ שוב בעכצ"ל דמיירי בלא ידע המוכר דאל"כ מהראוי שיחויב משום דד"ג, אבל לפ"ז תמוהים לי דברי הגמי"י פט"ז מה' מכירה אות א' שם שהעתיק כדברי התוס' על דברי רמב"ם דפסק כת"ק וכמ"ש הה"מ שם וע' בכ"מ שם והרי לפמ"ש הוא תרתי דסתרי אהדדי ואח"כ ציין שם דעת הרמ"ה הנ"ל וצ"ע כעת, ויש לדון עוד בזה דגם לדידן דדייני' דד"ג מ"מ במוכר דבר שיש בו מום וכדומה לא יחויב לשלם גם בידע המוכר מן המום והוא לפמ"ש באס"ז כתובות פ"ז דף פ ה ע"ב בשם הרמב"ן והראב"ד בהא דקאמר הש"ס שם ליכא דליסבה עצה דתימחול כתובת אמה והקשו דהא תצטרך לשלם כדין מוכר שט"ח וחזר ומכרו ותי' הראב"ד דכיון דחייב רק משום דד"ג אינו חייב רק במתכוון להזיק לחבירו במה שאין בו תועלת לעצמו אבל זו המוחלת לתועלת עצמה מתכונת ובכה"ג פטורה וכדאשכחן בהא דהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דבעוסק במלכתו לא קנסו ופטור ע"ש וע' בחו"מ סי' ס"ו סעי' כ"ג ב' דיעות בזה אבל לא הובא שם דברי הראב"ד הנ"ל וכן מצאתי בהשגת הראב"ד פ"ז מחובל ומזיק וע' בהה"מ שם בשם הרמב"ם וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' צ"ה ויעו"ש סוסי' מ"ה מ"ש בזה וכן מצאתי בתשו' רדב"ז ח"א סי' קל"ד גבי מזיק שיעבודו של חבירו דאם נתכוין לטובת עצמו לכ"ע