מהרש"ם חלק ה קעט

לפ"ד פמ"א הנ"ל מירושלמי פ' אע"פ ה"א לא נמצא קונה אשה ומטלטלין בש"פ הא אין קנין שניהם שוה דבזה הוי שיוי ובזה קנין, והנה האב"מ סי' כ"ט הביא ראי' מבכורות י"ג בהא דאר"י ד"ת מעות קונות דיליף מונתן הכסף וקם לו והתם במע"ש כסף חילול הוא משיוי המעשר א"כ ה"ה כסף דקרקע, אמנם לענ"ד אינו ראי' כלל דוודאי במטלטלין דיליף ממע"ש י"ל דהוי בתורת שיווי אבל בקרקע י"ל דהוי בתורת קנין, וגם מ"ש מדברי הרא"ש סופ"ק דב"מ שכ' להוכיח דמוחל שטר א"צ לשלם רק דמים שנתן מהא דקידושין מ"ח במקדש בשט"ח דאחרים דאשה לא סמ"ד וסברה שביק לדידי ומחול לאחריני והא יצטרך לשלם ובע"כ דא"צ לשלם רק דמים שנתן וקידושי אשה אינן אלא פרוטה ע"ש ומוכח מזה דגם באשה הוי שיווי עכ"ד ולכאורה הי' נ"ל דבאשה וודאי דל"ה שיווי דלא שייך לומר דהאשה נקנית לו בשוי' בעד פרוטה דאין דמים לאשה וכמ"ש הש"ג בגיטין פ' המגרש בשם ריא"ז בהא דאנסוהו לגרש ויהבי לי' זוזי דאפ"ה לא מהני והרי במכר קרקע וכדומה קיי"ל דאגב זוזי גמר ומקני וכהא דתלוהו וזבין זביני' זביני ובע"כ משום דאין דמים באשה וכל חפציו לא ישוו בה וא"כ ה"נ להיפוך גבי קידושין וכיוצא בזה כ' הראב"ד בהשגות פ"ג מזכי' בהא דכ' הרמב"ם שם בשם רבותיו דא"צ ת"כ רק בגיטין וקידושין ולא בשאר דברים ואין לדבר זה ראי' וכ' הראב"ד דאע"פ שאין ראי' לדבר טעם לדבר איכא דבשאר דברים לא נוכל להוציא מידו כיון שהתנה שהוא מוכר רק בתנאי כך וכך אבל בגיטין וקידושין אומדן דעתא היא דכיון שנתן דעתו לקדשה או לגרשה אינו אלא כמפליג בדברים בתנאו דקירוב הדעת לקדש או ריחוק הדעת לגרש אין תנאי מועיל בו לקרב או לרחק ולכן צריך שיכפול לתנאו ע"ש וא"כ ה"נ בזה ל"ש דמי שיווי האשה (וע' שו"מ מהד"ג ח"א סי' שנ"ד שהוכיח מדיליף לחופה דקונה מכסף וכן שטר בק"ו מכסף ואי הכסף שיווי אין ראי' וגם אמאי קידושין תופסין בח"ל הא ליכא שיווי ובע"כ דהוי בתורת קנין ע"ש ומ"ש מהא דח"ל י"ל דלדידי' איכא שיווי וכעין מ"ש תוס' ביצה י"ב והפרישה הובא בב"ש סי' צ' וע' בכ"מ פ"ד מתרומות הל' ט' בשם מהרי"ק דבקידושין מהני טפי ביטול השליחות דאורחי' דנשי שלא להנשא רק למי שלבה חפץ וקפידה רבה יש בדבר משא"כ בתרומה יעוש"ה ואינו סותר לנ"ד למעיין), ובזה אמינא לבאר לשון הש"ס בקידושין י"ב בההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא א"ל הא לית בה ש"פ א"ל תיקדש בד' זוזי דאית בה ואישתקא אמר רבא הוי שתיקה לאחר מתן מעות ולא כלום היא ומייתי ראי' מהא דא"ל כנסי סלע זו לפקדון וחזר וא"ל התקדשי לי בו ושתקה דאינה מקודשת ופריך עלה ר"ה בדר"י מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלי' סברא אי שדינא מחייבנא לשלומי להכי לא שדתינהו אבל הכא הו"ל לשדינהו פריך ר"א אטו כולהו נשי ד"ג שלחוה קמי דרבינא אמר אתון דשמיע לכו הא דר"ה חושו לה אנן דלא שמיע לן לא ניחוש והדבר יפלא מאוד דכיון דכבר הודיעו לו דברי ר"ה א"כ אם דבריו נכונים גם הוא יחוש להם ואם לא נראו לו דבריו גם הם לא יחושו, אמנם נראה דלכאורה יש להעיר עפ"י דברינו הנ"ל דאין דמים לאשה א"כ היכי קאמר דלהכי לא שדתינהו משום דתתחייב באחריותן דהא כיון דאינה רצוי' בהקידושין לא הו"ל לחוש להיזק המעות במקום שתתקדש לו עי"ז דאין דמים מועילים לקרב הדעת אבל ז"א דהא אנן אמרי' דבאמת מה"ט אינה מקודשת לו משום דאמרה דהא דלא שדתינהו הוי רק משום שלא תתחייב לשלם ואף דלמסקנא אמרי' דלאו ד"ג מ"מ הרי כ' הפ"י שם דהוי ספק אלא דמ"מ לא מהני הקידושין משום דהוי כמקדש בלא עדים ע"ש א"כ אכתי י"ל דלמא ידעה דין זה שע"י אמתלא זו לא תהי' מקודשת ושוב הוי מקדש בלא עדים והנה התוס' בב"מ ט"ו כתבו דמלתא דתליא בפלוגתא לאו כ"ע ד"ג אבל מילתא דכ"ע מודו בה י"ל דידע מזה ע"ש גבי מכורה ויוצאה, והיינו דקאמר אתון דשמיע לכו הא דר"ה א"כ אפי' אם אין הלכה כן אבל עכ"פ לאו כ"ע ד"ג וא"כ אין האשה יודעת דין זה שלא תתקדש ע"י אמתלא זו א"כ שוב ליכא למימר דהא דשדתינהו היינו כדי שלא תתחייב דז"א דאין דמים מועילים לקרב הדעת ובע"כ דנתרצית באמת בהקידושין מרצונה, אבל אנן דלא שמיע לן הך פלוגתא כלל והכל יודעים הדין שאינה מקודשת מה"ט שוב י"ל דהא דשדתינהו הוא כדי שלא תתחייב באחריות והארכתי בזה ליישב דברי הרמב"ם התמוהים מסוגי' הנ"ל בכמה אנפין בתשו' להרב אבד"ק טשערניליצא ואכמ"ל. (א"ה עי' בס' ס"ח רע"א וירו' סופ"א דמע"ש ועי' תמורה כ"ז ע"ב ובכורות כ"ה ע"א

) האמנם יש להביא סתירה לסברא הנ"ל מהש"ס דב"ב מ"ח תלוי' וקדשה נפשה הוי קידושין דדמי לזביני שמוכרת א"ע אלי' אלא דאפקעינהו חז"ל לקידושין ובתוס' שם הקשו בהא דקדיש בביאה דגם בלא הפקעה לא ליהוו קידושין דהוי תלוי' ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו אינו נותן לה כלום ותי' דכנגד גופה הוא מתחייב לה בשכו"ע ואע"ג דגבי גט מעושה ל"א דליחשב זביני לפי שנפטר משכו"ע ה"מ גבי בעל שהי' נותן ברצון ולא הי' מגרשה ע"ש ומבואר מזה דגבי כסף דאשה מיחשב זביני לפי שמקבלת הפרוטה א"כ מוכח דהוי הכסף דמי שוי' וכ"ה באס"ז שם בשם רשב"א וריטב"א ונימוק"י וכ"ה בב"י רסי' נ"ה ובפרט די"ל דעכ"פ בצירוף השכו"ע הוי דמי שוי' וטב למיתב טן דו, ואי הוי הכסף רק בתורת קנין א"כ דמי לתלי' ויהיב דאף דעביד קנין גמור לא מהני, ואף דאמרי' דאין דמים לאשה היינו לגבי בעל לענין שיגרשנה וכמ"ש התוס', ובפרט דכיון דכל הנשים מתקדשות בפרוטה שוב אינה מקפדת והוי דמי שוי' ואולם מ"ש האב"מ מדברי הרא"ש יש לפקפק בו דהתם גם אי נימא דל"ה דמי שיווי רק בתורת קנין מ"מ כיון דעכ"פ צריך שיתן לה פרוטה ובעד זה נקנית לו ויותר מזה לא תקנו ליתן א"כ אם מוחל השט"ח א"צ לשלם רק כפי שהי' צריך ליתן לה לקדשה בכסף וכפי שנהגו כל הנשים להתקדש בזה. ויש לי להעיר בהא דפריך הש"ס בקידושין ה' ואקיש נמי יציאה להוי', מה הוי' בכסף אף יציאה בכסף כו' וקשה דאי נימא דכסף קידושין הוי דמי שיווי האשה א"כ איך שייך לומר שיועיל כסף לגרשה דומיא דקידושין שהרי בגירושין ל"ש לומר שיתן המקנה לקונה דמי שוי' ועי"ז יתבטל קנינה של האשה אלי' ואיך נימא שיתן לה הבעל כסף שיווי שלה ותתגרש בו וכבר העלה הפ"י ריש