מהרש"ם חלק ד פג

מעונש שבועת שקר שהרי נטלה עכ"פ ע"ש וה"נ בנ"ד ועי' במח"א ה' ריבית סי' ד' בדין לוה שנתן רבית למלוה ונ"ח עוד קרן אם יוכל לישבע שאינו חייב לו ועי' בדג"מ סי' קס"א בדין מת הלוה ונשארו היורשים דגם ר"ק א"צ להחזיר אבל בנ"ד לאו מטעם רבית קציצה קאתינן עלה דגם בא"ר מנכינן בכה"ג וע' בחו"מ סי' ע"ב סי"ז בהג"ה דמי שיכול לישבע על מה שת"י יוכל לישבע סתם שאינו חייב לו וע"ש בש"ך ס"ק ע"ח ע"ט פ' ועי' תשו' ב"א חחו"מ סי' ס' באמצע התשו' בשם תשו' הרא"ש ורש"י בזה ולא הביא מהנ"ל אבל בנ"ד כיון שע"פ הדין לא מנכינן ליה א"כ שפיר יוכל לקבל ח' אשר חוץ מהפירות השדה לא קיבל מאביהם כלום. ויותר אין פנאי להאריך

סי' עג ב"ה תרומה תרמ"ד ברעזן. להרב הגדול מוה' ש שמואל דוד הכהן ני' מו"צ דק' חוסט ארץ הגר

מה שנסתפק בדין היכי דנהגינן לאסור הכלי מצד חומרא כהא דסי' צ"ד ס"ד וכהא דכיסוי שאב"י בסי' צ"ג אי מהני הגעלה לכ"ח כמו בבשולי עכו"ם והביא מתשו' אמרי אש סי' ל"א שצידד לומר בתחילה דבתרי דרבנן הוי כאיסור שאין לו עיקר בדברי תורה וכמ"ש הב"ש בא"ע סי' כ"ח סקי"ב ואח"ז חזר בו אבל בנ"ד דהוי רק חומרא בעלמא מסתפק להקל ע"י הגעלה ג"פ עכת"ד ועי' רשב"א שבב"י קכ"ג דגם סיכה באיסור דרבנן אסור לחולה שאב"ס אף דהוי תרי דרבנן שהרי כ' שם דסיכה הוי רק דרבנן ע"ש ותבין אמנם לענ"ד אף שהוא רק חומרא בעלמא כיון דנהגו כן הוי בכלל דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור וכיון שהגזירה אטו ב"י א"כ לענין לכתחילה יש לאסור כמו בב"י וכמ"ש הש"ך סימן ו' סקי"א כה"ג דגם אם ישחוט ע"מ לקלוף אסור כיון דגזרו אב"י אטו ב"י בכל גוונא אסור לכתחילה כמו בב"י ע"ש וה"נ בזה והוי כיש לו עיקר מה"ת ולא מהני הגעלה בכ"ח. וגם ראיה מרשב"א שבב"י יו"ד קכ"ג דבש"ע לצורך חשאב"ס מותר לפי שהוא איסור קל מאוד ושמנו של גיד שהוא רק ממנהגא אסור גם לחשאב"ס ע"ש וה"נ בזה ועי' בב"י סי' צ"ט בדין שמנו של גיד אי הוי בכלל עיקר מה"ת דלשיטת הטור א"ל עיקר ולרשב"א י"ל עיקר ע"ש וז"ז מ"ש בהא דסי' צ"ג דרש"ל לשיטתו בסי' ק"ג דכשיש ממשות האיסור כבר קדמו בס' חוי"ר ליו"ד שם ומ"ש בדברי באה"ט אה"ע סימן נ"א סקי"ב בשם מהרי"ל אם יש לפסוק כן תמהני הרי דברי מהרי"ל הובאו בב"ש שם סקי"א ונודע כי ביתו של שמואל נאמן והלכה כמותו בכל מקום ואני בגליון העירותי מדברי מהרי"ו שהובאו בסמ"ע סי' רפ"ו ס"ק ג' ויש ליישב וקצרתי: סי' עד. ב"ה א' תשא תרמ"ד ברעזן. להרב המאה"ג מוה' שמואל ני' אבד"ק קוטצמאנן

מכתבו הגיעני וע"ד הדו"ד שבא לפניו בראובן שסרסר לש' אצל אדון א' חמישים פאלשע שדות והתנה עמו שבאם יפעול אצל האדון להשכיר כל פאלשי בעד שנים ועשרים לשנה יתן לו ש"ס בעד חמשה שנים סך ת"ק ר"כ ובאם ישכור בעד ארבעה ועשרים יתן לו רק ארבעה פראצענט למאה דהיינו ס"ה ב' מאות וארבעים ואחר שפעל ר' שישכור אצל האדון בעד עשרים ושנים בא דודו של ש' והוסיף לאדון מאה ר"כ לשנה דהיינו בעד עשרים וארבעה ור' טען שהי' בערמה בשליחות ש' שרצה להבריח ש"ס מן ר' והוא צוה לדודו להוסיף רק מאה על כל ה' שנים ודודו טעה והוסיף ת"ק וטען טענת ברי בזה וגם כי בתחלה סרסר העסק לש' עם דודו יחד ועתה תובע ר' כל הש"ס וגם טען שגרם לו הפסד שהיה מגיע לו חוב מהאדון והבטיח לסלק לו כשישכור השדות וגם הבטיח לו האדון ג"כ ש"ס ועתה שנודע להאדון שר' רצה בהשתדלותו להטעותו שישכור בפחות משויו נתכעס האדון עליו וא"ר לשלם לו חובו ולא ש"ס ורו"מ הביא מד' קצה"ח סי' רס"ד דהיכי דגרם לו הפסד אפי' רק דבר מועט חייב לשלם כל מה שהבטיח לו וגם ד' נוב"י מ"ת סי ל"ו והאריך בזה והנה כבר הבאתי בחבורי ד' המרדכי פ"י דב"ק והגהת מח"א על המרדכי שדעתו נוטה דאם חזר בו השוכר אחר שגמר הדבר מצד הסרסור חייב לשלם כל סרסרותו וכה ראיתי בשו"ת שם ארי' להג' מזסלב חחו"מ סי' ל"ב שפסק דצריך ליתן לו רק ש"ט ולא ידע מדברי מח"א הנ"ל אך אני צדדתי שם די"ל דדוקא אם בא השוכר אצל הסרסור בתחילה ואולם המח"א הנ"ל הל' שכירות סי' י"ח האריך בדין א"ל הכבד בביתך ואני אתן שכירתך והביא מתוס' ורא"ש פ' האומנים וחו"מ סי' של"ג דאם גרם בדיבורו לפועלים שיתבטלו ע"י ממלאכה דחייב לשלם הפסדם וביאר דל"ה בכלל שבת דדיבורו הוי מעשה והביא מהמרדכי ותשו' מהר"ם בזה וע' בקצה"ח סי' של"ג סק"ב באורך בזה וגם השע"מ סי' ס"א סק"ב האריך בזה אבל בשו"ת ד"ח ח"ח חח"מ סי' מ"ב הביא מדברי הרמב"ן בדד"ג שכ' דכל דד"ג ילפי משבת וגם פועל הוי היזק בגופם ועמ"ש בחיבורי משפ"ש באורך ואח"ז מצאתי במהר"פ על הירושלמי פ"ה דב"מ ה"ג שדחה ג"כ דברי הריטב"א אשר עליהם בנה הנ"מ יסודו בכמה מקומות אבל בירושלמי פ"ז דפאה ה"ד בהא דאמר הגע עצמך וכו' דמוכח מירושלמי דשותף חייב ג"כ בגרמא והמהר"פ שם כתב דלא חש הש"ס ליישב הקושיא ודבריו צ"ע ודחוקים מאוד וע"ש בחיבורי שם באורך אבל בנ"ד שטרח הסרסור עבור ש' עם דודו ביחד אם כן עכ"פ פשוט דצריך לשלם לו כל הש"ס כיון שדודו גרם בעצמו ההוספה וכבר הוי נגמר בעד עשרים ושנים ואם הם לא היו גורמים הרי הי' לו סוחרים אחרים [והיינו אם יברר שכן היה שהיה לו סוחרים שהיו נותנים לו ג"כ ש"ס כזה] וגם לשיטת מח"א ס' י"ח שכ' דגם אם הפסיד קצת א"צ לשלם רק מה שהפסידו ולא כל הריוח ותלי לה במחלוקת תוס' ומרדכי עם הרא"ש ע"ש ודלא כהקצה"ח הרי בנ"ד הפסידו ממש ובפרט סך ד' פרוצענט בודאי צריך לשלם כיון שע"י השתדלותו פעל זאת וגם טרח הרבה בהוצאות ונסיעה אל האדון וכבר כ' בתשו' רמ"א סי' פ"ו דאם נסע מביתו למרחקים עבור הסרסרות אין לך הפסד גדול מזה והוי כצייד שביטל מצידתו ולכו"ע חייב לשלם לו גם בשדכנות ע"ש וה"נ בנ"ד גם בלא נסע למרחקים כיון שטרח הרבה במשך כל השנה והכל כפי הטורח [ולפמ"ש בקצה"ח סי' רס"ד דאם הסרסור הוא איש עני הוי כנדר וא"י לחזור בו א"כ בנ"ד אם היה עני בודאי צריך לשלם לו] וגם הכל כפי שיווי הענין ולכן יפה פסק רו"מ דמחויב לשלם לו כל הסך שהבטיח לו והרי דעת הב"ח דבחזקת ישוב ושתדלנית צריך ליתן מה שפסק וע' בפת"ש סוסי' רס"ד בשם השבו"י ועי' שו"ת ר"מ מינץ סי' ע"ד ופמ"א ח"א סי' צ"ז ובח"ס חו"מ סי' ט"ו ואכמ"ל וגם כפי מה שהכחיש ש' שלא שלח את דודו הרי סרסר בתחילה גם לדודו והשתדלות הסרסור פעל כל זאת וגם הנוב"י שכ' דצריך ליתן רק חלקו היינו אם הכניס סרסור אחר אבל בנ"ד שלא היה סרסור אחר פשוט דצריך ליתן הכל אבל שאר הזיקות הם רק גרמא בעלמא ופשוט [א"ה במ"ש בהא דסוסי' רס"ד אי חייב ליתן כל מה שפסק אעתיק מה שכתבתי בגליון החו"מ בדין שדכן ע' בשו"ת ר"מ ב"ב החדשות סימן ש"ח ועי' ח"ס חו"מ סימן צ"א ועסוסי' ש"ל ס"ה דהטוען נגד מנהג אינו נאמן ועי' נימוק"י דמוכח דא"צ שבועה כלל וצ"ע אם חייב לקב"ח ועי' אה"ע סימן ס"ו סי"א וע' חו"מ קנ"ג ס"כ בהגה אך בכ"ז אין נ"מ בשדכן וסרסור ע' שבו"י ואחרונים דבזה גופא הוי ספק אי דרך להוסיף ע"ש וע' עט"צ שא"צ ליתן יותר מהקצבה ועי' ש"ך סוסי' פ"ב כללי מיגו ועיין שו"ת מהר"ח א"ז סי' ג']. סי' עה. ב"ה ו' תשא תרמ"ד ברעזן. להרב החריף מו' מרדכי צבי לאנדמאן ני' מו"צ דק' מאראמפאליא

מכתבו הגיעני וע"ד שאלתו במה שנתהוה בעירו שנצטרכו ירכו לתקן המרחץ ואין לכסף מוצא ועשו הסכמה שלא