מהרש"ם חלק ד עד

לבית השרפה כמו הישראל ואף דהמהרי"א הנ"ל כ' דדוקא בצירוף שאר מיעוטים חיישינן לזה [וצ"ע על מהרי"א הנ"ל שלא הביא ד' הר"ן נדרים ל"א ע"ב שכ' דנולד מהול לא שכיח ומ"מ א"א באומה שלא יהיה כמה נולדים מהול וע' ח"ס יו"ד סימן רמ"ח בהג"ה שם] מ"מ גם בנ"ד שמא היה איזו מומר וכדומה ועוד דבחומר א"א הרי כבר כתבתי דחיישינן גם למיעוט שאינו מצוי וא"כ שוב ליכא היתר דקרוב הנ"ל ואף שכ' לעיל בשם הש"ג דגם גבי רוב וקרוב דאזלינן בתר רובא דוקא ברוב ודאי היינו משום דהרוב עכ"פ בודאי אינו קרוב אבל בנ"ד יש לחוש שמא היה איזו עכו"ם קרוב באמת והוא נולד מהול והן אמת דמש"ס דנזיר שם אין ראיה כלל דשא"ה דאין קוברים ישראלים בענין זה וכמ"ש התוס' שם במקומן ותמהני על הג' הנ"ל שהביא מל' רמב"ם ולא הביא ד' תוס' במקומן אבל מ"מ קשה להקל כמש"ל [וי"ל קצת דשא"ה דד"ז גם תשב"ר יודעין וכמ"ש להלן] א"כ ליכא הוכחה מהא דאסופי וכדומה ואולם לפמ"ש הג' שם דבבגד ציצית הוי סי' מובהק דישראל הוא ואין לחוש שמא השאיל לעכו"ם וכדומה כיון דאסור לעשות כן ואין לחוש שמא לא ידע הדין וכמ"ש הצ"צ לענין חשש שאלה דהיכי דל"ה שלו רק שאול הוא אצלו כיון דאין השואל רשאי להשאיל אין לחוש שמא אינו יודע הדין ומסתמא לא עשה כן ע"ש וה"נ בנ"ד הרי נמצא חתיכת הלייבצודעקיל אבל לא נתבאר במכתבו אם ניכר היטב שהוא בגד ד' כנפות ואולי הוא בגד אחר ואמנם אם ידוע כי גם מן הערלים דשם לא נחסר איש אז יש להקל בזה וקצת יש לדון ולומר דבאמת אין לחוש לאיש אחר שיכנוס במקום סכנה ואף דאדם בהול על ממונו כבר כ' הר"ן בשבת פ' כל כתבי בשם ר"י מטראני דדוקא במעות שלו אדם בהול על ממונו ולא לזכות מן ההפקר ועוד דגם אי אדם בהול כו' אינו מכניס א"ע בסכ"נ ורוב ב"א גופן חביב עליהם מממונם ואולם באמת בש"ס נקט התם דלמא אינש אחרינא אתי לאצולי ופירש"י להציל אותו והיינו משום דלהציל חבירו מפ"נ מחויב כ"א להכניס א"ע גם בס' סכנה וכמ"ש הסמ"ע בח"מ סי' תכ"ו סק"ב בשם הירושלמי ע"ש ולכן שפיר יש לחוש לזה וא"כ התינח לחוש לישראל אבל לחוש שמא הוא עכו"ם בודאי א"צ לחוש לזה כלל מטעמא דכתיבנא דהעכו"ם לא יכניס א"ע בסכ"נ להציל ישראל וכיון דבנ"ד כל בני העיר ישראלים הם בחיים שוב אין להחזיק איסור ולומר שמא עכו"ם הוא ובפרט לחוש שהיה נולד מהול שהוא דבר שאינו מצוי כלל כנלע"ד

ועוד יש לדון בעיקרא דדינא דהא כבר הבאתי מחלוקת הרשב"א והרמ"ה בהא דאתלי בי' נורא דלשיטת הרמ"ה ורי"ו מיירי דוקא ביש פיסת יד מלבד הגוף חרוך דאז איכא הוכחה שהיה שם אדם אחר אבל בלא"ה אין לחוש לזה כלל אלא שהקשיתי למעלה אהא דכתב הרמ"ה דכיון דאומרת חזו גבראי נאמנת דמשמע דאם אינה אומרת כן אסורה והאיכא קורבא במקומו וגם נימא כנכ"ה ואין ספק מוציא מידי ודאי וביותר יש לתמוה בטעמא דקאמר הש"ס מחמת כסופא ערק לעלמא שהוא באמת דבר תמוה וזר ועינינו הרואות שכמ"פ נוסעים ב"א בדרכים ומשתברים רגליהם או שאר מומין או בבואם ממלחמה ונעשים בע"מ ובאים לביתם ואין זה בושה כלל וכמ"פ חשו חז"ל לתק"ע לתלות בקולי קולי וכהא דאין לחוש לתרי יצחק ר"ג וכדומה וכאן המציאו חשש זר כזה וכן מצאתי בשו"ת ב"ח החדשות סי' ס"ה בתשו' הג' מהר"א בן המ"ב שהוא חשש רחוק שאין הדעת סובלתו ואוזן לשמוע ורק דבתחלת עדות החמירו ובהג"ה הביא מד' הנימוק"י בהא דכנכ"ה דהקילו בעגונה טפי מבממון ובע"כ דזה אינו תחלת עדות ע"ש וע"ש שכתב ג"כ דלשיטת רמ"ה ורי"ו ניחא. ולכן נראה להכריח מזה דהאמת כדעת רמ"ה דהכא מיירי שיש פסתא דידא מונח שם מלבד גוף החרוך ולכן בע"כ היה שם אדם אחר ושפיר יש לחוש לכסופא וגם לשיטת רשב"א דס"ל דמיירי בכל גווני והפסתא היא מגוף החרוך מלבד מ"ש הת"ס חא"ע ס' ס"ז דהרשב"א ס"ל באמת דהלכה כרבא וכ"ה דעת היש"ש ותשו' ב"ח סי' נ"ה והח"ס העלה דאין כאן מחלוקת כלל דהפוסקים הסוברים דמיירי בכל גווני הם פסקו הלכה כרבא ולהסוברים דהלכה כרחב"א מיירי דוקא בהי' שם פיסת יד יעו"ש באורך ועי' בא"ז הגדול בשו"ת סי' תשד"מ שהביא ג"כ מחלוקת הקדמונים אי קיי"ל כרחב"א או כרבא ועמ"ש לקמן עוד בזה ואולם גם בדעת רחב"א י"ל דהתם דוקא דהוי עובדא בשילהי הלולי דאתלי נורא בי גונני בזה שפיר י"ל דהחתן שלא הורגל עוד עם כלתו בוש הוא בפני' במומו וערק לעלמא אבל באיש שיושב כמה שנים עם אשתו וגייסי בהדדי לכ"ע ליכא חשש כסופא ובודאי מת דאל"כ היה בא ול"ה ערק לעלמא וערש"י כתובות כ"ב ע"א ד"ה באומרת ברי לי ובר"ן שם. ואמנם מ"ש הרמ"ה ורי"ו דכיון דאמרה ח"ג נאמנת י"ל דהיינו גם בלא בדקו בעיר וסביבותי' אם לא נחסר איש דבזה שפיר הי' מקום לחוש שמא אדם אחר בא לשם ומת וכיון דאיכא רובא דעלמא א"א להתיר מכח מה שנאבד הבעל דא"כ בכל מקום שאבד איזו איש נתיר את אשתו אתמהה ובע"כ דא"א להתיר רק בדאיכא עוד רגל"ד והוכחה להוציאה מח' א"א והכא ליכא הוכחה דמאן יימר שבעלה נשרף דלמא איש אחר נשרף ולז"א דכיון דראתה אותו ואמרה ח"ג נאמנת ול"ח בדדמי אבל בכה"ג דנ"ד שלא נחסר שום איש בעיר וליכא רובא דעלמא לכ"ע תלינן בהאי גברא דהיינו שאבד היינו שנשרף (שוב מצאתי בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סימן פ' שהעיר קצת לחלק בענין כיסופא בין חתן לאחר וכעין דברינו הנ"ל ובח"א שם סי' ר"ב העלה דהא דנקטי רמ"ה ורי"ו דהאשה נאמנת לאו דוקא ומשום שהיה כן המעשה בש"ס נקטו הכי וגם בלא אמירתה מותרת וכ' שכן כתב בתשו' ב"ח ואין תשו' ב"ח תח"י] ועוד יש לדון בזה דהא בתשו' ב"ח סי' ע"ב הביא בשם הג' ר' קאפיל דאין לחוש כלל שמא ברח דאמאי יערוק לעלמא ולא יבוא לנחם את אשתו וב"ב במשך זמן רב כזה והב"ח לא הסכים עמו דאימור איזו סיבה הי' טמון בלבו לברוח ולא מצא מקום עד עתה בשעת הרעש ע"ש והח"ס סימן ס"ז העיר דא"כ אמאי נקט הש"ס רק טעמא דכסיפא ותי' דהתם שהיה תוך ימי חופתו ומ"ע בתורה ושמח את אשתו כו' ולא נחשדו ישראל לעבור על ד"ת ושארית ישראל לי"ע ולכן הוכרח לטעמא דכסיפאי עו"ש ובאמת שמצינו כה"ג בתשו' צ"צ סי' ק"ו שהבאתי לעיל והובא בקו"ע בסופו דגם אי חיישינן לשאלה מ"מ היכי דחפץ א' שאול בידו מאחרים ונמצא אצלו אין לחוש שמא השאילו לאחרים כיון דאין השואל רשאי להשאיל ע"ש ועי' בתשו' ב"י סי' ז' שכ' ג"כ כה"ג ממש והועתק לשונו בתשו' ב"ח החדשות סימן ס"ה וא"כ הרי נודע תקנת רגמ"ה דאין להרחיק מאשתו י"ח חודש והובא בבאה"ג יו"ד סוס"י של"ד וא"כ אם עברו י"ח חודש שוב אין לחוש לשמא ברח דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואף דמבואר בח"מ וב"ש בא"ע סי' ס"ו דתקנת ר"ג הוי רק מדרבנן ומבואר בהה"מ פ"א מאישות דבדרבנן לאו כולהו אינשי זהירי ואמנם מלבד דגוף דין חדר"ג אי הוי מדרבנן יש בו עיקולי ופשורי ודעת נו"ב מ"ק דהוי מה"ת ועמ"ש בחבורי בקת"ע לסי' רל"א אות י"ט מכמה דוכתי בזה אף גם העלה בתשו' מהרי"א חיו"ד סי' צ"ו וסי' רצ"ג דדוקא בגזל ועריות שנפשו ש"א מחמדתן אבל בשאר דברים גם בדרבנן מיזהר זהירי [אבל בחי' הרשב"א יבמות ל"ו מבואר דבמלתא דאיסורא לא זהירי בדרבנן ובממון זהירי גם בדרבנן יעו"ש אבל י"ל דהיינו לר"מ ולא לדידן יעו"ש ותבין] ועוד דהא מבואר בהה"מ פ"ד ממלוה הל' י' דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן גם באיסור דרבנן ועי' במל"מ שם והגהת מל"מ פ"ה מתרומות הי"ג ואולם יש לפקפק בזה דהא בתשו' צ"צ סי' ק"ו שם העיר דלמא לא ידע הדין דלאו כ"ע ד"ג ותי' דהא מבואר בגיטין כ"ט דדין אין השואל רשאי להשאיל אפילו תשב"ר יודעין אותה ע"ש אבל בנ"ד דלמא לא ידע הדין [ועיין בתשו' ב"ח החדשות סימן ס"ה בתשו' הג' מהר"א בן המ"ב שנתקשה ג"כ מהא דלאו ד"ג וכ' דבדבר שתלוי בדעת ב"א שאני ואין דעת ב"א למסור פקדונו ביד אחרים] ואף דהש"ך בח"מ סי' ס"ו סקנ"ו העלה דל"א לאו כ"ע ד"ג רק במקום שאמרו חכמים מ"מ מצינו במרדכי פ"ב דכתובות בעובדא דאשה שנתייחדה עם ב' פרוצים דסמכו אהא דלאו כולהו נשי ד"ג ובפרט בדין שאינו פשוט וידוע לכל לכ"ע אמרינן הכי וכמ"ש כה"ג התוס' בב"ק מ"ה שאין הכל בקיאים בדיני שוה"נ ע"ש ועי' נו"ב מ"ת חא"ע סי' ע"ג דה"ה בשאר דברים שאינם מתקבלים מסברא אמרינן דלאו כ"ע ד"ג ועי' במהרי"ט ח"ב חו"מ סי' נ"ב מ"ש דמ"מ